בתי המשפט

 

 

 

החלטה

 

העובדות הצריכות לעניין:

במהלך שנת 2002 הוגשו על ידי המשיבים 1-6 (להלן: "התובעים הייצוגיים") תובענות ובקשות לאישורן כתובענות ייצוגיות נגד המשיבות 7-13, כולן יבואניות רכב (להלן: "יבואניות הרכב"). לטענת התובעים הייצוגיים, כתוצאה מהסכמים שבין יבואניות הרכב לבין המוסכים המורשים מטעמן, חויבו המוסכים המורשים להשתמש בחלפים מקוריים הנרכשים אך ורק מאת יבואניות הרכב כתנאי להיותם מוסך מורשה. כתוצאה מחיובם של רוכשי הרכבים בביצוע טיפולים במהלך תקופת האחריות רק במוסכים מורשים של יבואניות הרכב, כתנאי לתוקפה של האחריות, נוצרו הסדרים כובלים, אשר הניזוקים מהם הם התובעים הייצוגיים, אשר נאלצו לשלם מחיר גבוה יותר על טיפולים ברכבם גם כאשר בוצעו טיפולים אשר לא היו מכוסים על ידי האחריות.

 

עילות תביעה נוספות מכוחן הוגשו התובענות היו הטעייה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981(להלן: "חוק הגנת הצרכן") ועשיית עושר ולא במשפט.

 

הדיון בתובענות הייצוגיות אוחד.

 

בעקבות מו"מ לפשרה שהתנהל במשך מספר חודשים ואף כלל הליך של גישור בפני עו"ד רם כספי, הגיעו הצדדים לידי פשרה. ביום 6.9.04 פנו הצדדים לבית המשפט, הגישו את הסכם פשרה וביקשו את בית המשפט לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין.

  

ביום 23.9.04 ניתן על ידי פסק דין המאשר את הסכמי הפשרה בין הצדדים. במסגרת פסק הדין קבעתי כדלקמן:

"עיינתי בבקשה בהסכמה למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנחתם ע"י כל אחד מהתובעים בת.א. 1012/02 עד 1018/02 וע"י ב"כ כל הנתבעים בתיקים הנ"ל.

 

לפי בקשתי צרפו ב"כ הצדדים פרוט כל הנתונים לרבות סכומי התביעה בכל אחת משבע התביעות הייצוגיות, מספר חברי הקבוצה בכל תביעה, הנזק שנגרם לחברי כל קבוצה והנזק לכל תובע ייצוגי בכל תיק. כמו כן צויין שכ"ט עו"ד שהוסכם ע"י הצדדים בכל תיק. (הודעה זו סומנה על ידי  באות "א").

 

הסכמי הפשרה  הינם סבירים והוגנים ועונים לתביעות  התובעים הייצוגיים.  התובעים הייצוגיים חתמו כאמור על הסכמי הפשרה וחתימתם מאשרת כי הם מודעים לתוכן  ההסכם שהושג ולסכומים שנקבעו בו."

 

ביום 28.10.04 הגישה המבקשת (להלן: "המועצה לצרכנות") בקשה לעיון בהסכמי הפשרה ובכתבי בי הדין הרלבנטיים. לאחר שנעניתי לבקשתה, הגישה המועצה לצרכנות ביום 9.11.04 בקשה שכותרתה "הודעה דחופה מטעם המועצה הישראלית לצרכנות", במסגרתה הביעה את החשש כי הסכם הפשרה אושר על סמך גילוי לא נאות ותוך פגיעה בציבור.

 

המדובר, למעשה, בבקשה לביטול פסק הדין אשר במסגרתו ניתן תוקף להסדר הפשרה.

 

ביום 15.12.04 התקבלה תגובתם של התובעים הייצוגיים, במסגרתה התנגדו לבקשה מטעמים שפרטו.

 

גם יבואניות הרכב התנגדו לבקשה.

 

ביום 14.2.05 התקבלה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה הסכם הפשרה לוקה בפגמים משמעותיים, אין בו משום פיצוי ממשי לקבוצה ועל כן איננו בגדר הסכם ראוי והוגן.

 

ביום 15.3.05 התנהל בפני דיון בבקשה. לאחר שמיעת הצדדים הוחלט כי הצדדים ינסו להגיע להסדר שיהיה מקובל על כל ב"כ הצדדים בשיתוף עם ב"כ המועצה לצרכנות והיועץ המשפטי לממשלה.

 

ביום 14.4.05 התנהל דיון נוסף במסגרתו הודיעו הצדדים, כי ניסיון הפשרה לא צלח.

 

ביום 19.4.05 הודיעה המועצה לצרכנות כי היא מפסיקה כל פעילות משפטית אקטיבית בתיק שבכותרת עקב קשיים תקציביים, תוך שהיא מודיעה כי היא אינה מבקשת את סגירת הבקשה שבנדון, עקב הצטרפות היועץ המשפטי לממשלה להליכים דנן (להלן: "ההודעה"). 

 

הן התובעים הייצוגיים והן יבואניות הרכב ביקשו למחוק את בקשת המועצה לצרכנות עקב ההודעה.

 

ביום 3.5.05 התקבלה תגובת היועץ המשפטי לממשלה להודעה, לפיה משהתבקשה והוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, הרי שעמדה זו הינה עצמאית ועומדת בזכות עצמה, ללא קשר להמשך מעורבותה של המועצה לצרכנות בהליכים דנן.

 

דיון והכרעה:

המסגרת הדיונית:

כבר בראשית הדברים אציין, כי הדין לא מכיר הליך אשר במסגרתו יכולה הערכאה אשר נתנה פסק דין בהסכמה לבטלו. פסק דין שניתן בהסכמה ניתן לתקיפה בשתי דרכים. אם התקיפה מתייחסת לפגמים בהסכם עצמו, הרי שעל הצד העותר לביטול פסק הדין לנקוט את הדרך שבה עותרים לביטול חוזה על פי דיני החוזים, דהיינו – הגשת תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך, אשר נתן את פסק הדין. אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי של אישור פסק הדין, כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, יש לנקוט דרך של ערעור (ראה בספרו של כב' הנשיא השופט אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית בעמ' 312).

 

יצוין, כי בקשה דומה לבקשה שבפני, אשר הוגשה אף היא על ידי המועצה לצרכנות, ואשר כותרתה "בקשה מטעם המועצה הישראלית לצרכנות לעיון מחדש של בית המשפט בפסק דין המאשר את הסכם הפשרה בתובענות ייצוגיות בפרשת רמדיה", נדחתה על הסף על ידי כב' הנשיא השופט אורי גורן בציינו: "אינני מכיר הליך של עיון מחדש בפס"ד" (ראה החלטתו מיום 16.3.05 בבש"א 21335/04 בת"א 2233/03 (טרם פורסם).  

 

ב"כ המועצה לצרכנות היה ער לבעייתיות שבביטול פסק דין בהסכמה על ידי הערכאה אשר נתנה אותו. לטענתו, המועצה לצרכנות ערכה חוות דעת משפטית הנסמכת על פסיקה קודמת של בית המשפט ועל עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה זו, לפיה המועצה לצרכנות רשאית ואף חייבת לפנות לבית המשפט במקרה בו היא מגלה בעייתיות בהסכם הפשרה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 15.3.05 בעמ' 3).

 

פסיקה רלבנטית:

במסגרת ת"א 2560/01 דני בירנבוים נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל א.ק.ה בע"מ (תק-מח 2003 (1), 5671, ניתן ע"י כב' השופטת פלפל תוקף של פסק דין להסכם פשרה אשר הושג בין הצדדים לתובענה הייצוגית. לאחר שכך היה, הגיש היועץ המשפטי לממשלה, בברכת המועצה לצרכנות, בקשה לבטל את אישור הסכם הפשרה שנערך בין הצדדים, באשר היה בו, לדעתו, משום קיפוח כלל ציבור רוכשי הזכויות. במסגרת פסק הדין נבחנה, על ידי כב' השופטת פלפל, השאלה מהי הפרוצדורה אשר במסגרתה ניתן לבטל את הסכם הפשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין. כב' השופטת פלפל פסקה כי לא קיימות דרכי ביטול על פי דין ולא הכריעה בשאלה האם קיימת בידה סמכות להיענות לבקשת הביטול. יחד עם זאת, קבעה כב' השופטת, כי היועץ המשפטי לממשלה, בהתנגדותו, חובש את הכובע של כל אותם שלא שמעו אודות התובענה הייצוגית ובטענו כנגד ההסכם יש לראותו כעושה שימוש בזכות ההחרגה, מטעם כל הציבור אותו הוא מייצג, דהיינו- כל אותם בעלי יחידות נופש. לאור זאת פסקה כב' השופטת כי כל בעלי יחידות הנופש הוחרגו מההסכם אליו הגיעו הצדדים. בית המשפט גם סבר כי המערערות העלימו מידיעתו ומידיעת הצדדים האחרים את עובדת קיומה של תובענה ייצוגית אחרת באותו עניין עצמו.

 

כנגד החלטה זו הוגשו ערעור ובקשת רשות ערעור (ע"א 4061/03, רע"א 4066/03).

 

בית המשפט העליון, במסגרת פסק דינו, השאיר את שאלת הסמכות בצריך עיון, באשר הצדדים הסכימו לבטל את תוקפו של הסכם הפשרה. כמו כן פסק בית המשפט העליון, כי קביעתו של בית המשפט קמא בדבר ההחרגה הנוצרת מכוח פניית היועץ המשפטי לממשלה  אינה נקייה מספקות.

 

הנה כי כן, בית המשפט העליון לא הכריע בסוגיה שבפני.

 

המצב המשפטי הראוי:

בבואי להכריע בשאלה שבפני, אני סבורה כי ניתן להקיש לענייננו מההלכות שנפסקו לעניין צירוף בעל דין בשלב הערעור.

 

תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קובעת כדלקמן:

       "בית המשפט שלערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין ולהמציא לו כתב ערעור מתוקן...".

 

מטרתו של הכלי הדיוני אשר גובש בתקנה 425 לתקנות היא לאפשר הרחבת מעגל המתדיינים בשלב הערעור ולצרף אליו צדדים, שעניינם נוגע לסלע המחלוקת ואשר לא נזדמנו לפני בית המשפט בשלבי הדיון הקודמים. אמצעי דיוני נוסף הפותח אפשרות כזו גלום בתקנה 24 לתקנות, הקובעת:ו

       "בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על... הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה.""

 

צירופו של בל דין נוסף בשלב הערעור עלול לפגוע ביעילות ההליך, לפתוח עניינים שכבר הוכרעו ולהוסיף עניינים שלא נדונו כלל.

 

לפיכך נפסק, כי אין לאפשר לאדם להצטרף כמשיב נוסף בערעור מקום בו ניתנה לו כבר הזדמנות להצטרף להליך בערכאה הקודמת, והוא לא ניצל אותה, בפרט כאשר הצירוף בשלב הערעור מחייב את ביטולו של פסק הדין קמא (ראה בש"א 3973/91 בע"א 494/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד מה(5) 457, מפי כב' הנשיא שמגר).

 

עתה אעבור לבחינת המקרה שבפני:

 

כאמור, התובעים הייצוגיים ביקשו לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית מכוח חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח- 1988 וחוק הגנת הצרכן. חוקים אלה קובעים, כי על המגיש בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית להגיש הודעה על כך ליועץ המשפטי לממשלה, כפי שהדבר נעשה גם כאן.

 

 הודעה דומה ניתנה גם למועצה הישראלית לצרכנות [אשר אף ציינה במסגרת הודעתה, כי היא "מצויה בסוגיה זו זה מכבר, ואף הביעה עמדתה בהיבטים שונים של הסוגיה בועדות הכנסת וועדות מקצועיות ממלכתיות" (ראה סעיף 7 להודעתה)],  וכן לממונה על ההגבלים העסקיים.

 

אף לא אחד מהגופים האמורים הצטרף להליכים.

 

אף לא אחד מהגופים האמורים ביקש מהצדדים, או מבית המשפט, להודיע לו במידה ויתגבש הסכם פשרה ולהעביר לידו את הסכם הפשרה עובר לאישורו.

 

ערה אני לעובדה, כי בימים אלה שוקד משרד המשפטים על טיוטת תקנות, אשר מטרתן הסדרת סדרי הדין בהסדר פשרה בתובענה ייצוגית, ומברכת אני על כך. ואולם, דווקא לאור העובדה כי משרד המשפטים מודע לבעייתיות שבאישור הסכמי פשרה בתובענות ייצוגיות, היה על היועץ המשפטי, לכל הפחות, לבקש מבית המשפט כי יודיע לו במידה ומתגבש הסכם פשרה, כאמור לעיל.

 

לאור כל האמור, אני סבורה, כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי יש בידי סמכות לבטל את הסכם הפשרה לו ניתן תוקף של פסק דין (ולא כך הוא, כאמור), הרי שהמקרה שבפני אינו נופל לגדר המקרים בהם מן הראוי להיענות לבקשת ביטול שכזו.

 

למעלה מן הצורך, הרי שגם לגופם של דברים, אינני רואה מקום להיענות לבקשת הביטול;

 

במסגרת דיון בבקשות לגילוי מסמכים התייצבו הצדדים בפני כב' השופט עדי אזר המנוח. כב' השופט אזר, ז"ל, לאחר שהתייחס למשוכות המורכבות שעל הצדדים לעבור לצורך אישור תביעותיהם כתובענות ייצוגיות, עודד את הצדדים ליזום הסדר פשרה המבוססת על מתן הנחה כלשהי לתובעים הייצוגיים מעלות טיפול תקופתי שיבצעו.  

 

ואכן, הסדר הפשרה כלל שתי הטבות אפשריות: הראשונה- זיכוי  בסך של 1,500 ₪ בעת רכישת רכב חדש. השנייה- הנחה שתינתן בעת ביצוע טיפול תקופתי ברכב (בין 20% ל – 25%, לפי העניין). הטבות אלה נבחנו על ידי, בעת אישור הסכם הפשרה, כמו גם נתונים נוספים, כגון סכומי התביעה בכל אחת משבע התביעות הייצוגיות, מספר חברי הקבוצה בכל תביעה, הנזק שנגרם לחברי כל קבוצה והנזק לכל תובע ייצוגי בכל תיק, סיכויי התביעה וכיו"ב.

 

לאחר שבחנתי את כל אלה קבעתי, כי הסכמי הפשרה הינם סבירים והוגנים. לאחר שעיינתי בהודעת המועצה לצרכנות, עמדת היועץ המשפטי לממשלה, תגובות התובעים הייצוגיים ותגובות יבואניות הרכב,  לא שוכנעתי כי אין הדבר כך.

 

כך גם, לא מצאתי כל ממש בטענת המועצה לצרכנות, לפיה בפרסום שנעשה לא הוצגו ההטבות לפרטיהן. נוסח הפרסום הוצג בפני בטרם הפרסום וקיבל את אישורי.

 

יצוין, כי במהלך הדיון שהתנהל בפני הסתבר, כי לאחר הפרסום לא הוגשו בקשות שלא להיכלל בהסכם הפשרה (ראה דבריו של עו"ד טאובמן בעמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 15.3.05).  גם בכך יש כדי להעיד כי צרכנים רבים סבורים כי הפשרה מטיבה עמם.   

 

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום ט"ז באייר, תשס"ה (25 במאי 2005) בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים

 

                                                                                

 

המזכירות תמציא ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום.

מותר לפרסום ולהפצה מיום 30.5.05.