בתי המשפט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

א.         כללי

 

1.         התובע 1, רעייתו (שהוא עו"ד במקצועה) וילדיהם התאכסנו במלון שבחזקת והניהול הנתבעת (להלן: "המלון"). התובע 1 הינו בעליה ועובדה של התובעת 2, חברה שעיסוקה במתן שירותי תקשורת. התובעים טוענים כי במהלך השהייה במלון, ביום 27/8/00, ובנסיבות שאינן ידועות להם נגנב מחדרם במלון מחשב נייד ששימש לצרכי העסק ועליו הותקנו תוכנות יחודיות וכן נאגר בו מידע רב ערך לעסקי התובעים. התביעה היא תביעה כספית על סך של 79,837 ₪ ליום הגשתה. סכום זה כולל את הרכיבים הבאים: סך של 19,337 ₪ בגין רכישת מחשב חלופי; 53,000 ₪ בגין 50% מהפסד ההכנסות שנגרם עקב גניבת המחשב; וסך של 7,500 ₪ בגין עגמת נפש. הנתבעת ("המלון") חולקת הן על האחריות והן על הנזק.

 

 

 

 

2.         הצד השלישי ("איילון") היא חברת הביטוח שביטחה את חבותו של המלון כלפי צד שלישי בתקופה הרבלנטית. איילון - בנוסף לכך שהיא מצטרפת לטענות ההגנה של המלון - טוענת גם כי הביטוח שערכה אינו כולל כיסוי מפני נזקי רכוש של צד ג' עקב פריצה או גניבה מחדר במלון, וכן - כי הרחבת הכיסוי, כפי שנעשתה בפוליסה, באופן המגדיר רכושם של אורחים כ"רכוש צד שלישי" כפופה לסייג מס' 4 בחריג מס' 1 לפוליסה, שבו נאמר כי הפוליסה לא תכסה את המבוטח (המלון) בקשר עם או בגין "נזק הנגרם לרכוש הנמצא בפיקוחו של המבוטח וגם או בשליטתו וגם או בהשגחתו של המבוטח ואשר המבוטח התחייב לכסותו תחת פוליסה לביטוח רכוש שלו". מכאן - טוענת איילון - כי אם ייקבע שהמלון הוא בגדר "שומר", הרי הרכוש הוא בפיקוחו או בשליטתו וממילא אין הכיסוי חל (אלא חל החריג). בנוסף טוענת איילון, בין השאר, כי הנזק שנגרם - אם נגרם - הינו "נזק כספי טהור", שהוחרג בפוליסה.

 

3.         הצדדים הסכימו כי המצהירים ונותני חוות הדעת שהוגשו לא ייחקרו, והתיק יוכרע על פי כל הכתובים (לרבות סיכומים בכתב).

 

ב.         התביעה העיקרית: שאלת האחריות

 

ב          (1)        המסגרת הנורמטיבית

 

4.         מעמדו של המלון ביחס לרכוש אורחיו הוא ה"מפתח" להכרעה בשאלת האחריות בתביעה העיקרית. סעיף 12 (ב) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 קובע כי "לענין נכסים של אורח הנמצאים במלון, דין בעל המלון כדין שומר שכר". סעיף 12 (ג) לחוק השומרים,         תשכ"ז-1967, קובע כי "היו הנכסים כספים, ניירות ערך או חפצי ערך אחרים, לא יחול סעיף קטן (ב) אלא אם הודיע עליהם האורח לבעל המלון ומסרם, לפי דרישתו, להחזקתו". סעיף 2 (ב) לחוק האמור קובע כי "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה  לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

            החוק אינו מגדיר מהם "חפצי ערך" לענין סעיף 12 (ג).

            אוסיף כי לדעתי מלון נחשב כ"שומר" (בכלל, וכ"שומר שכר" בפרט) לגבי חפצי אורחיו רק מכח ס' 12 (ב) לחוק השומרים, ועל כן היכן שהסעיף אינו חל אין המלון נחשב כ"שומר" כלל.

 

ב.         (2)        דיון

 

5.         המלון טוען כי התובע ובני משפחתו לא הודיעו על הימצאות המחשב הנייד בחדר המלון שבו התאכסנו, כי בכל חדר במלון מותקנת כספת אישית בה ניתן לשים חפצים יקרי ערך, לרבות מחשב נייד, וכי בנוסף קיימת כספת גדולה במלון לחפצים גדולים יותר (וראה סעיף 12 לתצהיר מר בובליל, מנהל הנתבעת 1). אין חולק שהמחשב הנייד, שהתובעים טוענים כי נגנב, לא אוחסן באף אחת מהכספות הנ"ל. התובע טוען בתצהירו כי אף שביקש חדר עם כספת, לא היתה כספת בחדרו. מנהל המלון - בתצהירו - טוען כי בכל חדר במלון יש כספת. התובע - בתצהיר - כלל אינו מתייחס לשאלה אם ידע על קיום כספת כללית, גדולה, במלון.

            התובע אינו טוען כי הודיע למלון על כך שהוא מחזיק מחשב נייד בעל ערך, אך טוען בענין זה כי עובדי המלון ראו אותו כשהוא משתמש במחשב ואף שוחחו עימו על תכונותיו של המחשב.

 

6.         בסיכומיו טוען התובע, ראשית, כי המחשב כלל אינו בגדר "חפצי ערך" לענין ס' 12 (ג) לחוק השומרים. טענה זו אין לקבל בכלל, ולנוכח שאר טענות התובע בדבר ערכן הרב של התוכנות הייחודיות והמידע שהיו שמורים במחשב בפרט.

            שנית, התובע טוען כי משנראה על ידי עובדי המלון כשהוא משתמש במחשב יש לראותו כמי שהודיע על הימצאות המחשב. גם טענה זו יש לדחות, שהרי עובד המלון הרואה אורח יושב (למשל ב"קומת העסקים" של המלון) ומשתמש במחשב נייד אינו יודעם אם המחשב מאוחסן בכספת שבחדר או בכספת הכללית ואם ניתנה עליו הודעה למלון בעת קבלת האורחים במלון, אם לאו. אין לקבל "הודעה" לענין ס' 12 (ג) לחוק בדרך זו של עצם העובדה שמי מעובדי המלון "ראה" אורח משתמש במחשב (כפי שאין לקבל זאת רק משום שפקיד הקבלה מוסר מפתח או מקבל מפתח מאורחת היוצאת מהמלון או חוזרת אליו כשהיא עונדת תכשיט יקר ערך).

7.         נותרה טענתו השלישית של התובע בהקשר זה, והיא כי המלון לא דאג להודיעו על כך שעליו להודיע על חפצים יקרי ערך ושעליו למוסרם למלון לאחסון, לפי דרישתו. בהקשר זה מסתמך התובע, בסיכומיו, על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א בת.א. 198511/02 וורן נ. מלון פרימה אסטור ואח'. בפסק דין זה נעשית אנלוגיה בין דיני הביטוח לענין החובה להבליט הגבלות בפוליסה, לבין חובתו של מלון להתריע בפני אורחיו כי עליהם להודיע על חפצי הערך שלהם למלון לצורך ס' 12 (ג) לחוק השומרים. בכל הכבוד, ספק בעיניי אם ההיקש מתאים ואם הנדון דומה לראייה. ניתן גם לומר בדיוק ההיפך: בעוד שבתחום הביטוח מצא המחוקק לנכון להורות במפורש על חובת הבלטה של חריגים והגבלות, הוא לא מצא לנכון לעשות כן בס' 12 (ג) לחוק השומרים, המטיל חובות על האורח ולא על המלון. יוזכר כי חריגים והגבלות בפוליסה מקורם ברצונה של חברת הביטוח ואין הם אחידים וידועים מראש. בענייננו, לעומת זאת, עסקינן בהוראותיו של חוק ולא בתנאי חוזה שאין לדעת מראש ובוודאות את תוכנם. בנוסף, באותו פסק דין נדון מקרה של אורח ששכר כספת והפקיד בה חפצי ערך (מזומנים), והם נגנבו מהכספת. המלון טען - שם - שהואיל והאורח לא פירט מה הופקד בכספת (לרבות גובה סכום הכסף המזומן), פטור המלון מאחריות. הטענה נדחתה, ולטעמי - בדין, בעיקר משום שבטופס הכניסה למלון לא נאמר בצורה ברורה ובולטת שעל האורח גם לפרט את התכולה שהוא מעונין להפקיד בכספת, בעוד שנאמר שאין אחריות ל"חפצי ערך". מכאן שהאורח רשאי להסיק כי שכירת כספת תגן על חפציו. אוסיף כי באותו מקרה דובר באורח שהוא תושב חוץ, שאינו מוחזק כיודע את החוק בישראל.

            בענייננו אין התובע טוען כלל, בתצהירו, שלא היה מודע להוראות חוק השומרים ו/או לקיומן של כספת בחדר ושל כספת גדולה במלון (בנוסף לכספת שבחדר). הטענה שהמלון לא הודיע ולא התריע (על פטור מאחריות לחפצים שלא הופקדו בכספת ולא נמסרה עליהם הודעה) יכולה, אולי, לסייע בידיו של מי שטוען ומוכיח כי אכן לא ידע על כך בעצמו (ואין בכוונתי להכריע בשאלה זו בפסק הדין הנוכחי, משום שאינה צריכה הכרעה). מי שכלל אינו טוען שלא ידע על כך, אינו יכול להישמע בטענה שהמלון לא הודיע לו על כך. אינני יודע מדוע לא כתב התובע בתצהירו שלא ידע על החובות הקבועות בס' 12 (ג) לחוק השומרים (אולי משום שרעייתו, שהתאחסנה עימו במלון, היא עורכת דין במקצועה, ואולי מטעם אחר), אך מרגע שהטענה לא נכללה בתשתית הראייתית מטעם התובע (שהיא תצהירו, עליו לא נחקר כלל), אין מקום לכל הדיון המשפטי בשאלה אם המלון היה חייב להודיע לו על כך (ואם כן - באיזה אופן, באיזו רמת פירוט וכו'). ככל שיש בכלל חובה על המלון להודיע דבר לאורחיו לענין האחריות לחפצי ערך, חובה כזו מיועדת לאורחים שכענין שבעובדה יש לקבוע לגביהם כי לא ידעו על הדין החל ללא הודעה מהמלון כאמור. התובע לא הביא עצמו לקבוצה זו.

 

8.         לאור האמור לעיל נקבע בזה שהמחשב (כולל אביזריו והתוכנות והמידע שהיו מאוחסנים בזכרונו) הוא בגדר "חפצי ערך" שחל עליהם ס' 12 (ג) לחוק השומרים; כי אין לראות את התובע כמי שהודיע על כך למלון לענין ס' 12 (ג) הנ"ל; וכי אין מקום להתעלם מהוראות ס' 12 (ג) רק משום שהמלון לא התריע (ומכל מקום לא הוכח ולא נטען שהתריע) בפני התובע על כך שאינו אחראי לחפצי ערך שלא יודיע עליהם ולא יפקיד אותם לפי דרישת המלון.

            מכאן שס' 12 (ג) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 חל על ענייננו, ומכוחו פטור המלון מאחריות לנזקי והפסדי התובעים עקב האירוע נשוא התביעה. אוסיף כי לא נטען בסיס אחר לחבותו הנטענת של המלון פרט להוראת חוק השומרים, תשכ"ז-1967 ומכל מקום לא מצאתי שהוכח בסיס אחר כלשהו לאחריות כזו.

 

ג.         הערות נוספות

 

9.         לנוכח האמור לעיל דין התביעה להידחות, וממילא אין צורך להידרש לכל שאר השאלות והטענות שהעלו הצדדים וכן להודעת צד השלישי. חרף זאת ולמעלה מן הצורך, אעיר מספר הערות בקצרה:

 

א.         מקובלת עלי הטענה שלולא חל ס' 12 (ג) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 על ענייננו, חלה הסיפא לס' 2 (ב) לאותו חוק (שעניינה בשומר שכר שהשמירה טפלה למטרה העיקרית). שומר כזה חב על בסיס רשלנות, תוך היפוך נטל ההוכחה. אינני מכריע בשאלה אם הצליח המלון להוכיח שלא התרשל, אך אומר כי יש בסיס לכאורי לטענה כי אכן לא היתה התרשלות מצד המלון.

 

 

 

ב.         עוד מקובל עלי כי לתובע אשם תורם ניכר ביותר. עיקר נזקיו - כטענתו - אינו נובע מעצם גניבת המחשב, שהוא מוצר הניתן לרכישה "מהמדף" תוך שעות ספורות. הנזקים נובעים, כטענת התובעים, בעיקר בשל אובדן התוכנות והמידע היחודיים שהיו אגורים בזיכרון המחשב. מדוע -  ביודעם שמדובר בנתונים כה חשובים לעסק ולהכנסותיו - לא דאגו לגיבוי של כל התוכנות והמידע? יש גם בסיס לטענה שהגשת התלונה שעות רבות למדי אחרי העלמות המחשב הכבידה מאוד על הסיכוי לתפוס את הגנב ו/או למצוא את המחשב.

 

ג.          גם בהוכחת גובה הנזק הישיר והעקיף לא עשו התובעים חייל רב. אשר לנזק הישיר: לא ברור היכן התקליטורים המקוריים של התוכנות הייחודיות הנטענות; לא ברור מהן אותן תוכנות, ולא הוצגו מסמכים המעידים על שתי הרכישות (זו הראשונה וזו שבאה לאחר הגניבה), וזאת אף שמדובר בחברה בע"מ המחייבת בניהול ספרים ובשמירת מסמכים. לענין זה נספח "ה" לתצהיר התובע נטול כל פירוט. מופיע בו סכום של 8,552 ₪ המתואר בתיאור הכללי "שחזור מידע והתקנת תוכנות" ללא כל פירוט באילו תוכנות מדובר ועל איזה "שחזור מידע" מדובר מתוך מחשב שנגנב ואיננו(!). הדעת נותנת ש"שיחזור", שאינו נעשה מתוך מחשב קיים שנפגע, יכול להיעשות רק מזכרונו של התובע  ו/או ממסמכים שלו ושל לקוחותיו, ואם כך - לא ברור כיצד בוצעה המלאכה על ידי מי שהנפיק את החשבונית נספח "ח" לתצהיר התובע.

            גם לגבי הנזק העקיף רב הסתום על הנגלה. לא צורפו לתביעה דוחות כספיים (וכך גם לתצהיר התובע). ירידה כנטען בהכנסות, לפחות בחודש אוגוסט - ספק אם ניתן להסבירה בגניבת מחשב ביום ה-27 לאותו חודש. לא נמסרו נתונים על חיסכון אפשרי בהוצאות. לפי חוות דעת רו"ח פרקש (מטעם צד ג') המחזור היומי הממוצע בתקופה 1/6/00 עד שלהי אוגוסט אותה שנה זהה כמעט לזה שבין יום הפריצה (27/8/00) לסוף שנת 2000.

 

ד.         אשר לטענות הצד השלישי ("איילון"), סבורני שהפרשנות שנותנת איילון ל"הרחבה 5" ול"סייג 4" לפוליסה היא מוטעית. "הרחבה 5" קובעת כי נזק לרכוש אורחי המלון, שבגינו נושא המלון בחבות כלפי האורח, מכוסה בפוליסה בכפוף ל"סייג 4". "סייג 4" מחריג כיסוי לנזק הנגרם לרכוש "הנמצא בפיקוחו של המבוטח (המלון - ש.מ.) וגם או בהשגחתו של המבוטח ואשר המבוטח התחייב לכסותו תחת פוליסה לביטוח רכוש שלו". לפחות התנאי המצטבר האחרון לתחילת "סייג 4" - התחייבות המלון לכסות את רכוש אורחיו שנמסר להשגחתו בפוליסת רכוש - לא הוכח. גישת איילון תביא לכך שלמעשה מחריג "סייג 4" את "הרחבה 5" כולה ומרוקן אותה מתוכן. כך אין מפרשים "סייג" בכלל, וסייג ל"הרחבה" מפורשת בפרט. הוא הדין בטענת "איילון" כי לא הוכחה "פריצה": הפוליסה היא פוליסת חבות. אירוע שגרם לנזק או אבדן רכוש של אורח אשר המלון נושא בחבות בגינו, מכוסה בפוליסה בין שמדובר ב"פריצה" ובין שלא. אין בפוליסה כל תנאי לפיו החבות בגין נזק לרכוש אורחים מותנית בקיום "פריצה" במובן המקובל בפוליסת רכוש (היינו תוך קיום "סימני פריצה"). עוד אוסיף כי הטענה שמדובר ב"נזק כספי טהור", המוחרג בפוליסה, אין לה כל יסוד. פריט שנגנב אינו גורם לנזק שהוא "נזק כספי טהור", שהרי אחרת פירוש הדבר שכל נזק לרכוש (או אבדן הרכוש) אינו מכוסה כלל בפוליסה דנן.

 

ד.         סוף דבר

 

10.        התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעת, וכן ישלמו לצד השלישי, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל אחת מהן.

            אציין כי לו נשמעו ראיות בע"פ היה סכום ההוצאות ושכה"ט גבוה יותר במידה ניכרת.

 

המזכירות תישלח פסק דין זה בדואר לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום י"ט ב אדר א, תשס"ה (28 בפברואר 2005) בהעדר הצדדים.

 

002087/02א  126 עינת שי