דף הבית מפת האתר חוקים ותקנות כניסה לישראל דרכונים יציאה לחו"ל בטוח נסיעות לחו"ל השכרת רכב תחבורה שיט תעופה מורי דרך בתי מלון טיולים מאורגנים סוכנויות נסיעות אתרי תיירות טיים שרינג מועדוני נופש שדות תעופה עידוד השקעות הון קישורים דף קשר TOURISM LAW שונות IFTTA פורום/Forum חיפוש/SEARCH

 

למעלה צו הפיקוח פסקי דין

פסקי דין

רכישת רכב מחברה להשכרת רכב

ת"א (תל אביב) 38281/97 ש. סלמה (1996) בע"מ נ' מ.כ.ת. אוטו רנט בע"מ  (פס"ד מיום 31.5.99).

התובעת רכשה רכב מחברה להשכרת רכב. בהסכם צוין כי הקונה בדק את הרכב, מצא אותו מתאים לצרכיו והובהר לו שיוכל לבדוק את הרכב במכון בדיקה לפי בחירתו. לאחר קבלת הרכב התגלו בעיות מכניות קשות במכונית ועל כן נדרש פיצוי על הפרש השווי בין שווי המכונית במצבה הלקוי לבין השווי שלפיו שולמה התמורה וכן הוצאות שונות ופיצויים.

נפסק (כב' השו' ד"ר ע' אזר ):

  1. במאזן הסתברויות סביר יותר שהתקלה היתה קיימת לפני הקניה ולכן הנתבעת אחראית לפצות את התובעת.

  2. אין לקבל את הטענה כי הקונה ויתר על התקלה, שכן בחוזה לא נאמר כי קיים ויתור והעובדה שהתובעת יכלה לבדוק את הרכב אינה מעלה או מורידה. מוכר הרכב התחייב מעצם המכירה כי אין ברכב תקלה מיוחדת החורגת ממצב סביר של הרכב בהתאם למודל ולשנת הייצור. אמנם נרשם בחוזה כי המוכרת אינה מקבלת על עצמה כל אחריות בקשר לרכב או תקינותו, אולם, מוכר רכב משומש נושא באחריות לפגמים המצויים ברכב בזמן המכירה החורגים ממצבו הסביר נכון לאותה עת.

התביעה התקבלה בחלקה.

בר"ע (י-ם) 567/03 טננהאוז רעיה ואח' נ' י.ד. רכב ותחבורה בע"מ אירופה קאר (לא פורסם) (פסק דין מיום 12.12.03)

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר דחה את תביעת המבקשות. המבקשות הינן עורכות דין אשר רכשו רכב משומש מאת צי החברה להשכרת רכב. "מספר ימים לאחר הרכישה קיבלו המערערות לביתן חוברת הנחות לעורכי דין בעלי כרטיס אשראי מאסטרכרד, ובה נכתב כי קיים מבצע למכירת רכבים הנרכשים על ידי עורכי דין מהמשיבה, המשלמים באמצעות כרטיסי אשראי מסוג מאסטרכרד.... המערערות טוענות כי בעקבות מצבע זה היו זכאיות להטבה בסך 3,210 ש"ח, אותה תבעו בבית המשפט לתביעות קטנות".

המשיבה טענה כי המערערות אינן זכאיות להטבה ממספר סיבות , וביניהן כי הרכישה לא בוצעה באמצעות כרטיס אשראי, התובעות רכשו את הרכבים כשהתנאים היו ברורים וידועים, ללא כל לחץ ובחרו בעצמן את צורת התשלום, כי גילתה להן את כל התנאים הרלוונטיים וכי לא היה עליה לשאול על מקצוען של התובעות.

נפסק (כב' השופט י' שפירא ):

  1. יש לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, דהיינו פרשנות זו הגורסת כי קיימת חובת גילוי רחבה,ה וכי הטעיה במחדל פירושה הפרת חובת גילוי.

  2. "במקרה שלפנינו המערערות הוכיחו בבית המשפט קמא כי נציג המכירות ידע על עובדת היותן עורכות דין, ובכך הטעה אותן לגבי תנאי המבצע לעורכי דין לגבי מכירת הרכבים. אשר להטעיה, גם לפי האמור בחוק החוזים הרי שהייתה הפרה, מכיוון שגם אילו נציג המכירות היה תם לב, מדובר בהטעיה. לגבי הפרת חובת הגילוי, הרי שגם אם נציג המכירות לא ידע כי קיים מבצע על רכבים אלו עבור עורכי דין, הרי שהתרשל בתפקידו מבחינה מקצועית כנציג מכירות של החברה, שכן מן הראוי שנציג שכזה יהיה מודע למבצעים המוצעים על ידי החברה באותה עת".

הערעור התקבל והמשיבה חויבה לשלם לכל אחת מהמערערות את שווי ההטבה בסך 3,210 ש"ח בצרוף הוצאות משפט לכל אחת מהן בסך 3,000 ש"ח.

ת"א (חיפה) 10490/01 גנאור דב נ' דומיקאר בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 5.1.05)

התובע רכש רכב שהיה בליסינג תפעולי מאת חברה להשכרת רכב. עובר לרכישה עבר הרכב בדיקה במכון בדיקה. בדו"ח לא צויין שקיימים נזקי תאונות לשלדת הרכב וזאת בניגוד לבדיקה שביצע התובע כחודשיים וחצי לאחר הרכישה.

נפסק (כב' השופט יעקב וגנר ):

  1. "...בשל אופי עסקה של הנתבעת אשר מוכרת רכבים משומשים, מחובתה לציין דבר תאונות קודמות שאירעו לרכב ומשלא עשתה כן הפרה את חובתה שבדין כלפי התובע".

  2. "עם זאת לתובע אשם תורם בכך שבדק את הרכב אצל הנתבעת 2 וקיבל את המידע הנחוץ לגבי הפגימות בשלדה ובכל זאת רכש את הרכב".

  3. "בשים לב להיקף הנזק הכולל את עלות הבדיקות במכוני הרישוי, שכר טרחת שמאי ונזק לא ממוני אפסוק לתובע סך של 7,500 ש"ח להיום"

חיוב מנהל החברה השוכרת בתשלום דמי ההשכרה

ת"א (תל אביב) 15642/99 השכרות רכב שלמה (1987) בע"מ נ' שורגי זהר  (פס"ד מיום 31.1.2001).

שמה של החברה כפי שנרשם בחוזי השכירות אינו שמה הנכון והמדוייק, לא נרשם מספר ח"פ שלה ולא הוספה חותמת החברה. התשלומים ששולמו בגין שכירות המכוניות נעשו באמצעות כרטיס אשראי שאינו של החברה ואף לא של הנתבע והכתובת שנרשמה בחוזה הינה כתובתו הפרטית של הנתבע.

נפסק (כב' השופטת ר' פינצ'וק-אלט ):

  1. השכרת הרכב היתה לחברה ולא לאדם הפרטי. העובדה שהנתבע הוא זה שניהל את המו"מ, זה שחתם על הסכמי השכירות וזה שנהג בכלי הרכב, אינה הופכת אותו בהכרח לחייב באופן אישי. מנהל חברה הפועל כך, פועל, דרך כלל, בשם החברה ולא בשמו שלו, ופעולות אלו אינן מטילות עליו חבות אישית.

  2. בנסיבות הענין, בהן מדובר בחברת מעטים, ובעיקר ב"חברה של איש אחד", כאשר למעשה קיים בחברה בעל מניות אחד אפקטיבי או מספר מצומצם של בעלי מניות, וכן חתימה על החוזים בשם החברה המשובש, נהיגה בכלי הרכב באופן אישי, שימוש בכתובתו שלו לצורכי משלוח דואר לחברה ומסירת שובר כרטיס אשראי שלא מחשבון החברה, יש מקום להרים את מסך ההתאגדות.

  3. רשם החברות החל בהליכי מחיקת החברה בתקופה שבה הושכר הרכב. התנהגותו של הנתבע, דהיינו אי תשלום האגרות ואי מילוי חובות החברה, היא שגרמה למחיקת החברה שמאחורי מסך ההתאגדות שלה מבקש הנתבע להסתתר. מאחר והוא לא יידע את התובעת בקשר לכך, הרי שנהג בחוסר תום לב במשא ומתן לכריתת חוזה ולפיכך הוא חב באחריות ישירה כלפי התובעת מכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי).

יריבות בין חברת השכרה מקומית לבין שוכר רכב בחו"ל

ת"ק (תל אביב) 13041/94 פאר ויסנר נ' קשר רנט א-קאר בע"מ, פ"מ תשנ"ו (ד), 196.

התובע פנה בישראל לחברת השכרה, וביקש לשכור רכב בחו"ל. הנתבעת הנפיקה לתובע בארץ שובר להשכרת רכב והוא שילם לה את תמורתו בכרטיס אשראי. משהגיע התובע לחו"ל קיבל רכב ונסע בו.

לאחר מספר ימים נתקע הרכב בשלג. התובע פנה לסניף חברת "הרץ" בגרמניה אשר הפנו אותו לסניף "הרץ" באוסטריה והוא עשה כן. שם נאמר לו כי מעשית אין הם יכולים לעזור לו, אולם הציעו כי כאשר יחזרו לגרמניה יפנה לסוכנות "הרץ" במינכן. התובע המשיך בטיולו וכאשר חזר לכיוון אוסטריה גרמניה חילץ את הרכב בעזרת טרקטור ונסע עימו למינכן.

התובע סבר שבעלת דברו היא הנתבעת המשתמשת בשם המותג "הרץ" ועל כן הגיש נגדה את תביעה.

הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות משפטית בין התובעת לנתבעת.

נפסק (כב' השופטת חנה ינון ):

הנתבעת היא בעלת זיכיון מטעם חברת "הרץ" ואולם אינה חברת-בת שלה. תפקידה מתמצה בהוצאת שוברי הזמנה, לאחר שהלקוח שילם בעבור שכירת הרכב, הלקוח חותם על החוזה לשכירת הרכב בסעיף "הרץ" בחו"ל, ואז מתחילים יחסים חוזיים חדשים עם המשכיר בחו"ל. משהוציאה הנתבעת כהלכה את שובר ההזמנה, נסתיימו היחסים החוזיים שלה עם התובע.

ת"ק (תל אביב) 3263/04 כץ אהרון נ' R.C.I ישראל ו- אופרן הולידי אוטו (לא פורסם) (פס"ד מיום 30.6.04)

"התובע הגיש תביעה בגין החזר סכום שחוייב בו בכרטיס אשראי שמסר כערבון לשכירת רכב, וטען שלא הייתה כל סיבה לחייב את הכרטיס, והוא לא גרם כל תאונה ברכב. הנתבעות טוענות כי אין יריבות בין הצדדים, ובעל הדין של התובע הינו חב' ההשכרה יורופקאר". בפתח הדיון ביקש התובע למחוק את התביעה כנגד נתבעת 1.

נפסק (כב' השופטת איילה גזית ):

הנתבעת 2 הינה גורם מתווך בין שוכרי הרכב לבין חברות ההשכרה, ואין היא משמשת כחברת השכרה בעצמה. "העובדה היא שמחיוב כרטיס האשראי של התובע עולה כי הגורם המחייב את התשלום נרשם כיורפקאר בודפשט, ולא הנתבעת 2. גם עובדה זו מצביעה על העדר יריבות בין התובע לנתבעת 2".

ת"א (תל אביב) 72305/04 יואב בן סימון ואח' נ' שלמה סיקסט בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 5.11.05) .

התובע ובני משפחתו שכרו רכב מאת החברה הגרמנית Sixt GmbH & Co. באמצעות הנתבעת מס' 1. תוך כדי השימוש ברכב הוסבה תשומת לב התובעים לנפיחות בגלגל ברכב. להפתעתם, לא היה ברכב גלגל רזרבי. מוסך אליו פנו התובעים אמר להם כי עליהם להחליף את הצמיג. הם נאלצו לחפש מוסך אחר שבו יוכלו לרכוש את הצמיג המתאים. לטענתם, כל ניסיונותיהם ליצור קשר טלפוני עם החברה הגרמנית לא עלו יפה.

הם עותרים לחייב את התובעת בהשבת הוצאותיהם בגין רכישת הצמיג, הוצאות טלפון, פיצוי על עגמת נפש, אובדן ימי טיול, חרדה והחזר בגין יום השכרת רכב.

חברת ההשכרה טענה לחוסר יריבות בינה לבין התובעים, שכן פעלה כמתווכת בלבד, כי בשובר ההשכרה צוין במפורש שכל ביטוח אינו מכסה נזק לצמיגים, כי קיים מוקד הפועל 24 שעות ביממה, כי אין ראיה כי הצמיג נמסר לתובעים פגום וכי ברכבים מסוג זה אין גלגל רזרבי.

נפסק (כב' השופט רחמים כהן ):

  1. יש לתת אמון בעדות התובע כי הצמיג היה פגום מלכתחילה. לעדות זו תימוכין בקבלה בגין הצמיג שהוחלף וגם בחוות הדעת של המומחה מטעם התובעים, אשר נסמכה על צילומים שנעשו על ידי התובעים.

  2. הנתבעות פעלו ברשלנות כאשר לא מסרו לתובעים כי הרכב נמסר להם ללא גלגל רזרבי.

  3. "סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן ,התשמ"א  1981 -קובע ,שעוסק לא יעשה דבר ,במעשה או במחדל, העלול להטעות את הצרכן בכל עניין מהותי בעסקה וס"ק 12 קובע , שקיומם של חלפים ,אבזרים או חמרים המיוחדים או המתאימים לתיקון הנכס או לשימוש בו" ,הוא עניין מהותי לעסקה .על הנתבעות היה להפנות את תשומת ליבם של התובעים לכך ,כי אין גלגל רזרבי ברכב ,שכן נימצאות גלגל רזרבי ברכב היא דבר שבשגרה" .

  4. יש לדחות את טענת חוסר היריבות, שכן התובעים התקשרו עם הנתבעת מס' 2, ואילו היחסים שבין הנתבעות, בינן לבין עצמן, אינם רלבנטיים. על הנתבעת 2 היה לעדכן את התובעים בדבר חוסר בגלגל רזרבי.

לתובעים נפסק החזר כל הוצאותיהם וכן פיצוי בסך 15,000 ש"ח וכן הוצאות משפט.

השבת רכב לחברת ההשכרה לאחר כניסת השבת

ת"ק (ירושלים) 4625/01 פוס משה אריאל נ' השכרת רכב שלמה (1987) בע"מ ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 16.1.2002) הערת המערכת: בקשת רשות ערעור על פסק דין זה התקבלה בבר"ע (י-ם) 4068/02 (ראו להלן).

התובע, אדם דתי, היה זכאי לקבל רכב חלופי מאת הנתבעת מס' 2. הרכב ניתן לו באמצעות הנתבעת מס' 1. התובע היה זכאי ל- 23 ימים של רכב חלופי. תקופה זו היתה אמורה להסתיים ביום שישי עד שעה 16:49, שכן זו היתה השעה שבה קיבל את הרכב.

ביום החזרת הרכב התקשר התובע אל משרדי הנתבעת מס' 1 בשעה 14:30 כדי לתאם את החזרת הרכב והתברר כי המשרדים סגורים. התובע התקשר גם למשרדי הנתבעת בנמל התעופה בן גוריון, שם הוצע לו להחזיר את הרכב בנמל התעופה, שכן המשרד פתוח שם 24 שעות בכל ימות השבוע. התובע לא עשה כן והחזיק ברכב עד ליום א' בשעה 10:00 לערך. התובע חוייב עבור ימי השכירות הנוספים ומכאן תביעתו להחזר הכספים בהם חוייב.

נפסק (כב' השופטת מ' אביב ):

  1. "מגרסת התובע משתמע כאילו משרדי הנתבעת צריכים לפעול בכל עת, כולל ימי מנוחה, כדי לאפשר לו (ולאחרים) להחזיר את הרכב עם תום השכירות בכל עת. דרישה זו נראת מוגזמת. על פי החוק, בתי עסק ובכלל זה הנתבעת, אינם עובדים בימי המנוחה. התוצאה היא שהנתבעת אינה יכולה להיות זמינה בכל עת להחזרת הרכב, כפי שטען התובע ולא ניתן לכפות עליה זאת".

  2. "לא היתה על הנתבעת החובה להחזיק את המשרד פתוח בסמוך לכניסת השבת אולם ראוי היה כי הנתבעת היתה מפרטת את הוראותיה למקרים כגון אלה".

  3. "לתובע לא עמדה זכות קנויה להחזיר את הרכב ביום שישי בסמוך לכניסת השבת, בניגוד להראות בדבר סגירת בתי העסק בשעות אלה. לכן היה עליו לברר עד מתי פתוח משרד הנתבעת. הובהר שהנתונים לגבי שעות הפתיחה היו בחזקתו על גבי מסמך נ/ 1. התובע לא בירר את הזמנים ומכאן רשלנותו".

  4. "אם היה התובע מחזיר את הרכב בשעת סגירת משרדי הנתבעת (14:00) היו נזקיו מסתכמים בקיצור זמן ההשכרה של פחות משלוש שעות השכרה. במקרה כזה היו נזקיו של התובע נמוכים בהרבה מאלה שנגרמו בפועל. העיקרון כי חובה על הניזוק להקטין את נזקיו, הוא עקרון ידוע וללא עוררין. לו היה התובע מחזיר את הרכב לפי (כנראה צ"ל "לפני", ר.ג.) סגירת המשרד, יתכן והיה זכאי לפיצוי עבור משך הזמן אשר תקופת השכירות התקצרה, אך בכל מקרה הפיצוי היה אז נמוך מן הנזקים אשר נגרמו לו לאחר מכן, שהם יומיים נוספים של שכירות. התובע לא הקטין את נזקיו ובזאת הפגם השני בתפקודו".

התביעה נדחתה והתובע חויב בהוצאות בסך 500 ש"ח.

בר"ע (י-ם) 4068/02 משה אריאל פוס  נ' השכרות רכב שלמה (1987) בע"מ ואח' , פ"מ תשס"ב (1), 651

 (פס"ד מיום 6.1.2003)

עובדות המקרה ראו לעיל.

בקשה לרשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות בת"ק (ירושלים) 4625/01. הבקשה התקבלה, פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בוטל.

נפסק (סגן הנשיא כב' השפט יעקב צמח ):

  1. "המערער היה מצידו מוכן לקיים את החוזה ככתבו וכלשונו, ומשנמנע הדבר ממנו בשל הפרתו בידי המשיבות, עשה את מה ששוכר סביר וזהיר היה עושה, והוא - החזקת הרכב, תוך כדי אי-שימוש בו, ביום השבת, עד מועד פתיחת משרדי המשיבה, והחזרתו לה ביום א'. בכך היה צריך הליך זה להסתיים - בביטול חיוב שהמשיבות חייבו בו שלא כדין את המערער, וגם בחיובן בהוצאות משפט".

  2. חוזה השכירות ברור ולפיו היה זכאי המערער להחזיק ברכב עד יום 11.5.01 בשעה 16:49 ולהחזירו למשרדי המשיבה בירושלים. "אלה התנאים שקבעו המשיבות בחוזה שהן ערכו והן ניסחו. על כן, גם אם היתה בלשון החוזה אי-בהירות, היתה זו מתפרשת לרעת המנסח".

  3. טענת חברת ההשכרה כי שעת ההחזרה הנקובה בחוזה ההשכרה אינה שעת החזרה מדויקת אלא "במועד משוער" משמעה הארכת שעת ההחזרה ולא קיצורה.

  4. "התכחשות המשיבות להפרת החוזה בידיהן התבססה על טעמים מלאכותיים שהעלו לפני בית משפט זה ולפני בית המשפט קמא, שאת כולם אין לקבל. טעמים אלה גם אינם עומדים בסימן הדרך המקובלת ותום הלב שבהם חייבות המשיבות לקיים את חיוביהן בחוזה השכירות, כמצוות סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971".

  5. "...הטענה האחרת כי מדובר בחוזה הנעשה בידי המשיבה במחשב באופן אוטומטי, ועל כן "יתכן שמדובר בנתון המוזן ללא שיקול דעת", כפי שנטען לפני בית המשפט קמא, אינה יכולה להצדיק ניסיון המשיבות להתנער מתוכן החוזה, שהוא גם חוזה אחיד, שכאמור הן עורכות אותו בלעדית במו ידיהן. חוזה כזה אינו מחייב פחות את עורכו מחוזה אחר...".

  6. יש לדחות את הטענה כי השוכר התרשל משום שידע שיום שישי הוא 'יום קצר' וכי הרוב המכריע של העסקים סגור בשעות אחר הצהריים. "על כך יש להשיב, כי אכן היתה כאן רשלנות, אך היתה זו רשלנותן של המשיבות לבדן. המשיבות, שלא פחות מהמערער יודעות אל נכון עובדה זו, עליהן היה לקבוע במדויק ובמפורש בחוזה השכירות הוראות למקרה זה - שבו יום ההחזרה חל ביום שישי או בערב חג. משלא עשו המשיבות כן - זכאי השוכר לסמוך על מה שקבעה המשכירה בחוזה, ולהניח, אף בוודאות, כי המשכירה, בקובעה כן, עשתה סידורים מתאימים לכך. אי-קביעת הוראה מפורשת בענין ימי שישי בחוזה, יש בה משום שימת מכשול לפני עיוור, אם לא משום הטעיית הלקוחות".

  7. "סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, שענינו הקטנת הנזק, קובע כי אין המפר חייב בפיצויים בעד נזק שנפגע יכול היה באמצעים סבירים למנוע או להקטין. הלכה היא כי אין הניזק "חייב לצאת מגדרו" בנסותו למלא את חובתו להקטין את נזקו. אמנם צריך הוא לעשות את אשר סביר לעשות באותן נסיבות, אך אין לדרוש ממנו כי יעשה הרבה מעבר לזה. על כן, אין הניזק חייב לעשות מאמצים בלתי סבירים בנסיון למנוע את הנזק או להקטינו: לכוביצר נגד רודה, ע"א 531/71, פ"ד כו(2) 113, 118, 119.  אינני סובר כי אדם סביר במקומו של המערער היה, בנסיבות הענין באותה עת, בוחר או חייב היה לבחור, בחלופות שהציעו המשיבות, ושבית המשפט קמא קיבלן. הוא לא היה חייב להקדים את החזרת הרכב במספר שעות. ראשית, כיוון שזכותו לפי החוזה להחזיקו עד תום השעה הקבועה, ואף, כאמור בענין "מועד משוער", מעבר לכך. שנית, כיוון שלא ידע מראש על הבעיה שתתעורר בענין החזרת הרכב כקבוע בחוזה....המערער לא היה חייב לשוטט ברחבי הארץ כדי למצוא מקום שבו ניתן יהא להחזיר את הרכב למשיבה. זה נטל בלתי סביר והמערער לא היה חייב עד כדי כך לצאת מגדרו במילוי חובה זו. המערער היה זכאי להחזיר את הרכב במשרדי המשיבה בירושלים, והמשיבה היתה חייבת לקבלו שם. הדבר מתבקש גם מהוראות סעיף 20 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971, גם אם לא היה נקבע כך במפורש בחוזה השכירות:

    "20(א)  בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר והמשכיר חייב לקבלו.

    (ב)  ...

    (ג)  בשכירות של מיטלטלין יוחזר המושכר במקום שבו נמסר לשוכר".

  8. "בהקשר זה, גם אין כל מקום לטרוניה כלפי המערער היאך דורש הוא לגרום לחילול שבתם של עובדי המשיבה שיבואו למשרד לקבל את הרכב סמוך לשעת כניסת השבת, בשעה שהוא עצמו רוצה לשמור את שבתו. המערער אינו דורש מאומה אלא את קיום החוזה שנכרת בינו לבין המשיבה".

  9. "לכך נוסיף כי אם "הנזק" שבו מדובר הוא אותם 280 ש"ח, ספק אם ההוצאה הכרוכה בנסיעה המוצעת, בצירוף התשלום למשרד בשדה התעופה בן גוריון בגין החזרת הרכב, בנוסף לטרחת הנסיעה הלוך וחזור לשם, פחותה, או פחותה בהרבה, מסכום זה. עדיין נמצאים אנו בזוטי דברים...".

  10. "בשולי הדברים, אוסיף כי קבלת טענות המשיבות ודחיית תביעת המערער יש בה משום הפיכת הקערה על פיה, ומשום מסירת מודעה בלתי חינוכית לציבור הרחב בענין קדושת החוזה והתרבות שבקיומו, ובענין ההגינות במסחר ובמתן שירות נאמן ללקוחות. המשיבות שהפרו, הפרה בוטה, את החוזה שאת תנאיו כפו הן על הלקוח הנזקק לשירותן, לא זו בלבד שאינן מחוייבות בפיצוי, אף לא בהחזרת תשלום שגבו שלא כדין מלקוח, אלא גם זוכות בהוצאות משפט. לעומת זאת המערער, שנהג כדין על פי החוזה, יוצא וידיו על ראשו, גם אבל וחפוי ראש על שהעז להגיש תביעה זו. לדעת בית משפט זה, המערער נהג נכון בהגישו את תביעתו, וגם עשה בכך שירות נאמן לציבור. "חוזה יש לקיים - ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם": אדרס חומרי בנין בע"מ נגד הרלר אנגד ג'ונס ג.מ.ב.ה, ד"נ 20/82, פ"ד מב(1) 221, 278".

הערעור התקבל, המשיבות חויבו להשיב למערער סך 280 ש"ח שנגבה ממנו בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק וכן הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח מכל אחת מהמשיבות.

החתמה על שובר חיוב כרטיס אשראי "על החלק", גביית סכום "השתתפות עצמית" בנזקי תאונה

ת"ק (ירושלים) 2731/01 אלגרבלי שרה נ' חב' צדוק השכרת רכב ואח' (לא פורסם) (פס"ד מיום 26.2.02)

התובעת שכרה רכב מאת הנתבעת מס' 1. "בעת ההשכרה חתמה, כמקובל, על שובר חיוב כרטיס האשראי שלה "על החלק" (ללא נקיבת סכום), מנהג מקובל וידעו ברחבי העולם בעת השכרת מכוניות, שנועד להבטיח את המשכיר מפני אבדן ונזקים לרכב בעת השכרתו".

התובעת נפגעה מאחור ב"תאונת שרשרת" ולא היתה מוטלת עליה כל אשמה.

הנתבעת מס' 1 חייבה את חשבונה, תוך שימוש בשובר חיוב כרטיס האשראי הנ"ל לכיסוי "השתתפות עצמית" של התובעת בנזקי אותה תאונה. הסכום שחויבה בו היה 3,977 ש"ח.

חברת ההשכרה הגישה תביעה נגד הנהגים המעורבים בתאונה ותבעה סך 2,033 ש"ח, אשר כלל את תיקון הנזק, שכ"ט שמאי, ביטול יום השכרה ודמי טיפול.

התובעת דרשה את כספה בחזרה. במכתב לחברת האשראי צוין כי כאשר תקבל חברת ההשכרה החזר מחברת הביטוח היא תפצה את הלקוחה.

התברר כי במסגרת תביעת חברת ההשכרה נגד הנהגים המעורבים הושגה פשרה במסגרתה שולם לחברת ההשכרה סך 2,400 ש"ח. חברת ההשכרה הצהירה באותו הסכם פשרה כי היא הזכאית היחידה לקבלת התשלום עבור הנזק. התובעת שהיתה צד לאותה תביעה, לא ידעה כלל ההליך. "יוצא איפוא: בגין הנזק אשר נגרם לצדוק באותה תאונה, אותו העריכה היא עצמה בסכום מירבי 2,033 ש"ח זכתה לפיצוי בסך 6,377 ש"ח ! (2,977 ש"ח שנגבו מהתובעת ועוד 2,400 ש"ח ששולמו ע"י הפוגעים)".

חברת ההשכרה טענה כי התובעת איננה זכאית להחזר כלל, כנראה בטענה כי התובעת חייבת בתשלום ההשתתפות העצמית בלא כל קשר לנזקים.

נפסק (כב' השופט רפי שטראוס ):

  1. "...אופן טיפולה ועמדתה של הנתבעת בפרשה זו פסולים מכל היבט (בלשון המעטה ואיפוק !) התובעת ניצלה "עמדת כח" משהופקד בידה, בנאמנות, שובר אשראי חתום על החלק, כדי לגבות באמצעותו סכום כסף שאין היא זכאית לו. כבר בראשית הדרך - לא היה כל יסוד לחיוב התובעת בכ 4,000 ש"ח כ"השתתפות עצמית" בנזק שעפ"י הצהרת הנתבעת עצמה איננו עולה על 2,033 ש"ח".

  2. "לכל המאוחר בעת שהגיעה הנתבעת להסכמה עם הנהגים "הפוגעים" וזכתה למלוא הפיצוי עפ"י תביעתה היה עליה למהר ולהשיב לתובעת את אשר גבתה מזו ! שבעתיים כך נוכח הצהרותיה שלה עצמה כי תביעתה הוגשה גם עבור התובעת וכי משישלמו המזיקים את הנזקים יוחזר לתובעת הכסף אשר נגבה ממנה..."

  3. בכך שהנתבעת לא דיווחה לתובעת על קבלת פיצוי מהנהגים "...חסמה הנתבעת למעשה דרכה של התובעת לתבוע נזקיה מהמזיקים".

  4. "הנתבעת יצרה איפוא מצב בו שילמה התובעת ממון רב בגין נזקי תאונה שלכל הדעות לא היתה אשמה בגרימתה - בעוד הנתבעת עצמה הפיקה ממנה רווח רב. בכל אלה חטאה הנתבעת בהפרת החוזה, בהפרת חובת נאמנות, בחוסר תום לב קיצוני ובעשיית עושר ולא במשפט".

התביעה התקבלה והנתבעת חויבה בהשבת הסכום שגבתה (3,977 ש"ח) בצרוף ריבית והפרשי הצמדה, פיצוי בסך 1,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 ש"ח. כמו כן חויבה לשלם הוצאות משפט בסך נוסף של 1,000 ש"ח לנתבעים אחרים שהתייצבו לדיון.

ליסינג תפעולי לעומת ליסינג מימוני

בש"א 11811/01 פש"ר 457/02 נתיב ת.א.ג. - חב' להנדסה אזרחית בע"מ נ' דראל רם בע"מ (לא פורסם) (החלטה מיום 19.9.02)

דראל רם בע"מ עותרת להורות לנאמן על הקפאת הליכים לשלם לה את דמי השכירות בגין כלי רכב שהושכרו לחברה שבהקפאת הליכים. הנאמן מצידו עותר להורות לדראל רם בע"מ להימנע מלתפוס חזקה בכלי הרכב ולהצהיר כי כלי הרכב בם בבעלות החברה.

חברת ההשכרה טוענת כי כלי הרכב הושכרו בעיסקת ליסינג תפעולי ולכן מגיעים לה דמי שכירות בהיותם הוצאות ניהול מיוחד וכי דראל רם בע"מ הניא הבעלים של כלי הרכב. הנאמן טוען שמדבר בעיסקת ליסינג ממינוי, ועל כן כלי הרכב הם בבעלות החברה ואין היא חייבת בתשלום דמי שכירות בתקופת ההקפאה.

נפסק (כב' השופטת ב' גילאור ):

  1. לפי פסה"ד בע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש "יש 4 קריטריונים, אשר אם מתקיים אחד מהם תסווג העיסקה כליסינג מימוני, ובמקרה שלא מתקיים אף אחד מהם תסווג העיסקה כליסינג תפעולי".

  2. "ארבעת הקריטריונים הם: 1) חוזה השכירות קובע שבתום תקופת השכירות עוברת הבעלות בנכס לשוכר. 2) חוזה השכירות כולל אופציה לרכישת הנכס ע"י השוכר במחיר הזדמנותי. 3) תקופת השכירות שווה ל- 75% או יותר ממשך החיים הכלכלי המשוער של הנכס ביום חתימת חוזה השכירות. 4) הערך העכשווי של דמי השכירות שווה למשכיר 90% או יותר מערך השוק של הנכס המושכר ביום חתימת חוזה השכירות".

  3. "אין חולק כי הצדדים חתמו על הסכם שעל פניו כותרתו "ליסינג תפעולי", סעיפיו ברורים ותנאיו מפורטים, ולטענת דראל האופציות השונות לסוג העיסקה הוסברו לחברה כי לדראל יש שתי חברות אחיות העוסקות בשירותי ליסינג מסוגים אחרים לכלי רכב".

  4. "...לכאורה, נעשתה בין הצדדים עיסקת ליסינג תפעולי, וזאת במיוחד לאור התנאים הברורים שנקבעו ביניהם אשר נראה שאינם עונים על אף אחד מהקריטריונים הנדרשים לעיסקת ליסינג מימוני - נקבע במפורש כי בתום תקופת השכירות תוחזרנה המכוניות לדראל; שווי האופציה איננו מחיר הזדמנותי;  תקופת השכירות נעה בין 35 ל- 44 חודשים, פחות מאורך החיים של מכוניות והערך הנוכחי של דמי השכירות נחזה להיות פחות מ- 90% משווי הנכס...".

  5. "אשר על כן אני מורה לנאמן, במידה והוא מחליט להשאיר את כלי הרכב, או מי מהם, בחברה, לשלם את דמי השכירות לפי הסכמי השכירות שנעשו בין הצדדים".

שובר השכרה ממוכן, יריבות בין סוכנות הנסיעות לבין חברת השכרת הרכב במקרה שהלקוח לא משלם

ת"א (תל אביב) 181890/02 בש"א (תל אביב) 124345/02 דומיקאר בע"מ נ' הדסים נסיעות בע"מ, פ"מ תשס"ג (3), 13 (החלטה מיום 20.3.02)

סוכנות נסיעות הזמינה אצל חברה להשכרת רכב, שובר להשכרת רכב בחו"ל עבור לקוח. חברת ההשכרה הנפיקה שובר להשכרת הרכב. הלקוח סרב לשלם עבור ההשכרה בשל תקלות שארעו לו ברכב, ולפיכך אין סוכנות הנסיעות מעבירה תשלום אל חברת ההשכרה. חברת השכרת הרכב תובעת את תשלום החוב מאת סוכנות הנסיעות בסדר דין מקוצר, תוך הסתמכות על טופס ההזמנה, שובר השכרה וחשבון השכרה. סוכנות הנסיעות ביקשה למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" בטענה כי המסמכים שצורפו לתביעה לא נעשו על ידה, אינם חתומים על ידה, ולפיכך אינם מהווים "ראשית ראיה בכתב", הנדרשת לצורך הגשת תביעה בס"מ, כמובנו של ביטוי זה בתקנה 202 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולחילופין למתן רשות להתגונן כנגד התביעה בטענת חוסר יריבות ובטענת שירות בלתי ראוי.

הוחלט (כב' השופטת נ' גרוסמן ):

 

  1. "צרוף  כל  הנסיבות הללו: משלוח  המכתב  במערכת  מקוונת המשמשת סוכני נסיעות וחברות  השכרה, כאשר   המסמך מכיל עליו את פרטי הנתבעת  במקום המיועד לשם הסוכן; פרטי נסיעתו של לקוח הנתבעת,  שרק  הנתבעת היתה יכולה לדעת עליהם; כל  זה, מביא למסקנה כי המסמך  נספח א' לכתב  התביעה   הוא הזמנת  רכב בעלות  המופיעה בו ששיגרה  הנתבעת  אל התובעת".

  2. "זה המקום לציין, כי היום בפרוס האלף השלישי לספירה, מן הראוי לרעננן  ולעדכן את ההלכות  בדבר "ראשית  ראיה בכתב" ולהתאימן להשתנות העיתים. כשם  שאין  אנו מצפים  להגשתם  של מסמכים  כתובים על עלי פפירוס, או כתובים  על  הקלף,  כך  אין חובה  להסתמך אך  ורק על חוזים,  בין  אם הם  כתובים בכתב יד,  ובין אם הם מודפסים במכונת כתיבה או בעזרת תוכנת  מחשב.  עם  התגברות השימוש במכשור אלקטרוני לצורך קשרי  מסחר שונים, הרי  שחתימות  אלקטרוניות שונות  עשויות לשמש  אינדיקציה  ל"ראשית ראיה  בכתב",  לא פחות מאשר חוזה מודפס וחתום  בחתימה ידנית. אם לא נאמר  כן, נשאיר את עולמנו המשפטי שקוע  באפלת  ימי  הביניים,   שעה  שעולם  המסחר מתקדם ונעזר  במכשור אלקטרוני".

  3. "יש  להתאים את המשפט למעשה ולקבוע  כי הזמנות שנעשו באמצעים  חדישים כגון ההזמנה המקוונת נספח  א', אינם פחותות מהזמנות כתובות  ידנית, באשר כל האיפיונים של ראשית ראיה בכתב וייחוד הצדדים, מצויים  בהם בצורה  ברורה".

  4.  המסמך נספח א' לכתב התביעה, מכיל גם סכום קצוב, אותו יש לשלם עבור  הרכב, סכום  של  1,751  דולר, דהיינו התמלא  כאן  גם  רכיב  "הסכום הקצוב" הנקוב בתקנה 202 (א)   (1) לתסד"א  תשמ"ד  - 1984.

  5. בנוסף לכך נמצא אישור בתצהיר התומך בבקשה למתן רשות להגן בכך כי סוכנות הנסיעות ביצעה את ההזמנה ואת נכונות הפרטים המופיעים בנספח 'א'".

  6.  "אשר  על כן,  אני  דוחה את העתירה  למחיקת  כותרת".

  7. "טענת חוסר יריבות, על פניה היא טענת הגנה ראויה במקרה זה".

  8. "הפסיקה קבעה כי סוכן הנסיעות פועל בחזקת שלוח ולא באופן עצמאי. ראה תיקי המרצה (מחוזי נצרת) 6132/97, 6133/97 749/97 אל על נגד זילברשלג ניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת על ידי כבוד השופטת ד"ר נאוה דנון, ביום 28/12/97. בית המשפט שם קבע: "סוכנות הנסיעות משמשת שלוח של אל על לעניין אספקת כרטיס הטיסה וקיום ההתחייבויות על פי אותו כרטיס". כן ראה פסק דינו של כבוד השופט אבי זמיר, בתיק אזרחי (קריית גת) 701/98 לכיש טורס חברה לנסיעות ותיירות (1979) בע"מ נגד א.פ.י. חברה לניהול כוח אדם ופרוייקטים מיוחדים בע"מ, ניתן ביום 28/4/99 (לא פורסם) שם נקבע בפסקה 6.1 לפסק הדין: "עקרונית סוכן הנסיעות הינו שלוח של חברת התעופה; היא זו שקובעת את מחיר כרטיסי הטיסה, מנפיקה אותם ומכתיבה לסוכן את גדר סמכויותיו; כרטיס הנסיעה, מקנה זכות לשימוש במטוס, הוא בגדר התחייבות למן שירות אישי; סוכן הנסיעות מזמין כרטיס עבור הנוסע; אין לסוכן שום שליטה על מטוסי חברת התעופה, ואין לו נגיעה להחלטות בדבר קיום טיסה, דחייתה או ביטולה".

  9. "משכך, ובאנלוגיה לענייננו, יש רגליים לטענותיה של סוכנות הנסיעות כי ההתחייבות לא היתה התחייבות ישירה שלה כלפי התובעת, אלא היא פעלה אך ורק כסוכנת ומתווכת בין הלקוח מר שכטר לבין התובעת".

  10. למרות שטענת ההגנה בדבר שירות לקוי אינה מכומתת די הצורך, הרי שלאור הכרה מסויימת באחריות של התובעת לתקלות וקלקולים ברכב, אשר באה לידי ביטוי במכתבי התובעת, ניתנה רשות להתגונן גם בטענת שירות לקוי מצד התובעת".

שובר השכרה שלא נמסר בארץ ואחר להגיע לחו"ל

ת"א (תל אביב) 92299/01 לוי יצחק ואח' נ' הדקה ה- 90  (לא פורסם) (פס"ד מיום 10.6.03)

"התובעים רכשו אצל הנתבעת חבילה שכללה כרטיסי טיסה למינכן ושובר השכרת רכב אשר היה אמור לאפשר להם להכנס עם רכב שכור לצ'כוסלובקיה...מסתבר ששובר הרכב...היה גורלי. רק באמצעות שובר כזה ניתן להכנס עם רכב שכור מגרמניה לצ'כיה, ואת השובר ...ניתן היה לארגן רק מהארץ. היינו, תייר ישראלי שמגיע בכוחות עצמו לגרמניה, לא יכול לשכור שם רכב עם שובר כניסה לצ'כיה. לפי המידע שנמסר לתובעים ע"י נציגי הנתבעת בארץ, הם אמורים היו לקבל את שובר הרכב השכור כבר עם הגעתם למינכן באמצעות מספר השובר שנמסר להם. מתברר שהשובר לא המתין להם בחברת ההשכרה. בשל השבת נציגי הנתבעת לא יכלו לגרום להעברת השובר עוד במהלך השבת וכך היה על התובעים להמתין עד יום ראשון בבוקר, שאז אמור היה הפקס להגיע לרשותם באמצעות חברת ההשכרה. השובר לא המתין שם בשעות הבוקר ואז נעשו נסיונות להעבירו בפקס למלון שבו התגורר התובעים. הנסיונות האלה לא צלחו. רק בשעה מאוחרת יותר, הגיע השובר בכל זאת לחברת ההשכרה, אבל לא לפני שהתובעים כבר התייאשו, הרימו ידיים, והחליטו לוותר על כל הטיול כולו. הם נשארו על כן במינכן; הסתפקו בטיול באזורים קרובים, ומכל מקום, אל היעד שבחרו לטייל לא הגיעו". במהלך המשפט התברר כי, כאשר הגיעו התובעים לנמל התעופה ביציאה מהארץ "הסתבר שהטיסה שאמורה היתה לצאת באותו יום, והיה זה יום שישי, לא היתה ולא נבראה, הם נאלצו ...לשוב כלעומת שבאו ולחזור למחרת לטיסה שכן היתה ונבראה, אבל לגלות עוד פעם שהחבילה שרכשו לא סופקה במלואה. שובר השכרת הרכב לא נמצא, והם יצאו בלעדיו לדרך".

נפסק (כב' השופטת נ' רביב ):

  1. לתובעים לא נמסר "בצורה ברורה ביום ראשון בבוקר, למחרת הגעתם למינכן ולאחר שנכשלו הנסיונות להעביר את השובר דרך הפקס למלון, כי השובר ישלח לחברת ההשכרה, ומתי בדיוק יעשה הנסיון להעבירו לחברת השכרה. בעיקר - אין ספק שנציגי הנתבעת לא טרחו לידע את התובעים על מועד העברת השובר לחברת ההשכרה ועל כך שהוא אכן הגיע סוף סוף ליעדו".

  2. "אין ספק שעל הנתבעת חלה אחריות מלאה בענין אספקת שובר ההשכרה בזמן ובמקום, ומשכבר ארעה תקלה - להגעת השובר ליעדו בהקדם האפשרי. לצורך זה היה עליה לחזור ולעשות כל מאמץ כדי לודא שהשובר אכן הגיע למחוז חפצו, כי התובעים מודעים לכך".

  3. "הנתבעת היתה אמורה להבין שבשובר הזה תלוי בעצם גורלו של טיול כולו, וכי בלעדיו הוא יסוכל".

  4. "אני סבורה אפוא שהתובעים זכאים לפיצויים כדלקמן: החזר מלא של כל הסכומים ששולמו על ידם לנתבעת, וההוצאות הנילוות האחרות אשר קשורות בכך שהחופשה המתוכננת סוכלה למעשה. היינו, הפסד חמשת ימי עבודה, והוצאות לינה במלון".

  5. "אשר לפיצויים בגין עגמת נפש -  התובעים העמידו את ראש נזק זה על סכום של 21 אלף ש"ח. התובעים הצדיקו את תביעתם בראש נזק זה בסכום שהוא ללא ספק גבוה, בין היתר בכך שלטענתם הנתבעת פעלה כלפיהם לא רק בזלזול וברשלנות אלא בזדון ממש, וכי האירוע האומלל של יום השישי היה פרי ביאושים של כוונה רעה. לא השתכנעתי שהיה זדון. אני אבל כן סבורה שאת אירועי יום השישי יש לזקוף לחוסר מיומנות מובהק של העובדים שטפלו בנושא, ואי אפשר שלא להתרשם גם מהנסיון של הנתבעת לטייח את העובדה הזאת. כך או אחרת, פיצוי בגין עוגמת הנפש וההוצאות שנגרמו לתובעים שולם ע"י הנתבעת. אני רואה אפוא לפסקו לתובעים בגין עגמת נפש פיצוי בן של 3,000 ש"ח לכל אחד מהם".

  6. "בסיכום כולל, הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי בסכום כולל של 18,725 ש"ח".

התביעה התקבלה והנתבעת חויבה בהוצאות משפט ובשכר טירחת עו"ד בסך 2,800 ש"ח בצרוף מע"מ.

התובעת".

כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב שכור

ע"א (ת"א) 1340/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גלגלים אוטו מוטורס בע"מ ואח', [פדאור (לא פורסם) 02 (5) 532].

המשיבה עוסקת בתיווך עסקאות ליסינג של כלי רכב ובעלת הרכב. היא העמידה לרשותו של קבלן עצמאי אשר ביצע עבודות באולם התצוגה שלה וביטחה את הרכב בביטוח חובה למשך 14 יום מיום שהעמידה לרשות הקבלן את המכונית. הקבלן מסר את הרכב לאחד מעובדיו, והלה היה מעורב בתאונת דרכים בה נפגע. הסתבר כי ביום בו ארעה התאונה לא היה קיים ביטוח חובה בר תוקף המכסה את הנהיגה והשימוש במכונית.

קרנית הגיעה להסדר פשרה עם הנפגעים. בית משפט השלום נדחתה תביעתה לחייבת את החברה בעלת המכונית והמנהל.

נפסק (מפי כב' השופטת אסתר קובו, בהסכמת כב' סגן הנשיא כב' השופט י' גרוס והשופטת מ' רובינשטיין ):

  1. "...על מנת לזכות בערעורה, כל שעל קרנית להוכיח הוא, כי בעת קרות התאונה, הנהג נהג בהיתר מאת בעליה של המכונית או מאת המחזיק בה".

  2. את המילה "היתר" יש לפרש על רק תפקודו של המונח "התיר" על רקע תפקודו וייעודו במערכת כולה" וכן מתוך הרמוניה חקיקתית. סקירה זו מחייבת פרשנות מרחיבה של המונח "היתר", דהיינו הלכה למעשה "גם היתר שבמחדל", אשר עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק, שכן היא מצמצת את המקרים בהם יוכל בעל הרכב להשתחרר מחובתו זו. "המשיבה צריכה היתה לוודא ולהבטיח, כי לא יעשה כל שימוש ברכב שבבעלותה. לא די היה בשיחה טלפונית שנעשתה עם הקבלן כי יחזיר את המכונית ואף לא בהסתמכות על דבריו כי יאריך את הביטוח. על המשיבה הייתה מוטלת החובה לדרוש ולראות את אישור הארכת הביטוח, שנטעם כי הקבלן ידאג לו. לחלופין, היה עליה לדאוג, כי הרכב אכן יוחזר בפועל בזמן שנקצב מלכתחילה ובטרם פג תוקפה של הפוליסה ולא להטיל את יהבה על אחרים סתם".

  3. תוצאה זו נתמכת בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון ועולה בקנה אחד עם שיקולי מדיניות משפטית.

  4. "לנוכח כל האמור ליעל, על המשיבה חלה החובה לשבב את הוצאותיה של המערערת ודין הערעור להתקבל".

  5. "...אין להטיל אחריות אישית על המשיב. אף אין מקום להרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין  המשיבה למשיב. הגם שמדובר במנהל של המשיבה שטיפל בכל העניינים הכרוכים במסירת המכונית ,אישר את המסירה, דאג להסדרת הביטוח הזמני ושוחח עם הקבלן. מדובר בפעולות שפעל הוא בכשירותו כמנהל החברה ובמסגרת עבודתו בה בשום שלב לא התקיימה זיקה אישית כלשהי בין המשיב לבין המכונית וכל פעולותיו היוו אמצעי להגשמת בעלותה של המשיבה . לפיכך, אין אני מוצאת כי המדובר בניצול לרעה של מסך ההתאגדות".

הערעור נגד בעלת הרכב התקבל אולם נדחה נגד המנהל.

ע"א 608/70 החברה הלאומית לביטוח ולאחריות בע"מ נ' חנניה לבן ואח', פ"ד כה (1), 785.

הפוליסה אשר המערערת הוציאה התנתה הגבלות לגבי השימוש ברכב המבוטח. לטענתה בעת התאונה "לא שימש הטנדר 'אך ורק לשם עסק בעל הפוליסה'". כן טענה המערערת כי "אין הפוליסה מכסה /שימוש להשכרה או נגד תמורה'". לטענתה "נעשה השימוש ברכב על חשבון השותפות שבין המשיבה החמישי שותפיו, משמע שהוא החזיר לעצמו את הוצאות השימוש מתוך רווח השותפים".

נפסק (מפי כב' השופט א' ויתקון ):

  1. יש לדחות את הטענה הראשונה.

  2. לטענה השניה: "...תחולת ההגבלה בדבר השימוש בשכר מצומצמת הרבה יותר ושאין להרחיבה על שימוש נורמלי במהלך עסקו של המבוטח, ובלבד שעסק זה אינו כשלעצמו עסק של השכרת רכב או הובלה".

הערעור נדחה.

תאונה עצמית של עובד ברכב שכור שנשכר ע"י מעביד

ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל ואח' נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 22.4.04).

בית המשפט העליון נדרש להכרעה בשאלה "מה הדין במקרה של תאונה עצמית, כשהרכב בו נהג העובד היה רכב אשר נשכר על ידי המעביד, אשר היה חייב ביטוחו ונשא בעלותו של הביטוח, והרכב נמסר על ידו לעובד לשימושו במסגרת עבודתו אצל המעביד". השאלה מתעוררת במקרה שבו יש למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה על המזיק, ואז זכאי הניזוק להנות מ- 25% פיצוי, על אף שניכוי גמלאות המל"ל מלואן מסכום הפיצויים היה מותיר בידיו סכום קטן יותר, אם בכלל.

נפסק (המשנה לנשיא (בדימ') כב' השופט ת' אור ):

ההלכה אשר נפסקה בפרשת אלגריסי (רע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד (2) 8), לפיה תחולתו של סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) משתרעת גם על הסיטואציה של תאונה עצמית, יפה גם למקרה שבו המעביד אשר התיר את השימוש בו לעובד, לא היה בעל הרכב אלא השוכר של הרכב, שכן בשני המקרים "הוא מתיר את השימוש בו לעובדו במסגרת העבודה, עליו חלה החובה לקיום ביטוח תקף לנהיגה ברכב, ובפועל הוא גם דאג לקימו של ביטוח כזה...".

אחריות חברת ההשכרה כלפי השוכר לשאת בנזקי תאונה - שם מסחרי של חברת ההשכרה

ע"א 97/75 יוסף גרוס ואח' נ' אי.טי.אס. נהיגה עצמית בע"מ ואח', פ"ד ל (2) 693.

בתביעה בגין תאונת דרכים בה היה מעורב רכב שכור, בית המשפט המחוזי פסק כי האחריות לתאנה קרתה בגלל רשלנותם של שני הנהגים וחילק את האחריות בינם לבין עצמם. הנהג ברכב השכור שלח הודעה לצד שלישי לבעלת הרכב בו נהג (אי. טי. אס. נהיגה עצמית בע"מ) וכן למי שלטענתו היתה המשכירה של המכונית בה נהג: אביס נהיגה עצמית (חברה להשכרה) במסגרתה תבע שיפוי בגין כל חיוב שיחוייב בו על פי התביעה, בטענה שהחברה שהשכירה את המכונית תחייבה לשאת בנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה וכן היתה חייבת לבטחו בביטוח מקיף על כל נזק שייגרם בנהיגת המכונית. ההודעה לצד ג' נדחתה. בבית המשפט המחוזי הוברר כי הנהג ברכב השכור היה חרש-אילם וכי היה בעל ותק בנהיגה של פחות משנה.

נפסק (מפי כב' השופט צ' ברנזון ):

  1. "על פני מסמך ההשכרה מופיע שמה של אביס בלבד ואין זכר לתובעת. גב' גרוס אישרה בחתימת ידה, כי ראתה את התנאים בשני צדי המסמך ושהיא מסכימה להם. אבל בפועל – כפי שקבע הנשיא המלומד – היא לא ראתה את התנאים שמער לדף וגם לו הסתכלה בהם לא יכלה לקראם, כי הם מודפסים באותיות זעירות שניתן לפענחם רק בעזרת זכוכית מגדלת. העסקה כולה ארכה 5 דקות ומיד לאחר מכן נמסרה המכונית בלי שהופנתה תשומת-לבה של גב' גרוס לתוכן התנאים שמעבר לדף, שבהם מוזכרת התובעת כמשכירה. המקרה הנוכחי נבדל מהמקרה שנדון בענין LEstrange v. Graucob, (1943) (2)”, שבו נקבע כי צד שחתם על חוזה קשור בו "ולגמרי לא חשוב אם קרא את המסמך ואם לאו", כי במקרה ההוא הודפסו תנאי ההסכם באותיות קטנות אבל בהחלט ניתנות לקריאה, לא כן, כאמור, במקרה שלפנינו, שבו היו האותיות בלתי-קריאות לחלוטין בדרך הרגילה. לפיכך, צדק הנשיא המלומד שפסל את התנאים שעל גב חוזה ההשכרה כחלק ממנו".

  2. בניגוד לקביעת נשיא בית המשפט המחוזי, לא הוכח כי "אביס" הוא השם המסחרי של התובע ושלאמיתו של דבר היא המשכירה. הדבר אינו עולה מכתבי הטענות של התובעת.

  3. "לא הוכח כי המכונית המושכרת היתה של התובעת. הראיות שהובעו בנקודה זו היו דן-משמעיות, פעם לצד התובעת ולרוב לצד אביס. לפי טופס חוזה ההשכרה רשיון המכונית הוא כאילו על שם אביס, אם כי הביטוח נעשה על שם התובעת".

  4. לא הוכח כי התובעת היא המשכירה, וכדי ליצור יריבות בינה לבין המערערים, השוכרת והנהג של המכונית, היתה חובת ההוכחה הזאת מוטלת על התובעת".

  5. במקרה הנדון, לאחר שנפסלו התנאים הכתובים שמעבר לדף של חוזה ההשכרה, אין סיבה מדוע לא יחייב אחד התנאים שהיה כתוב אך גם הובא לידיעת הצד השני בעת עשיית העסקה בעל פה והוא ניאות לו. "במקרה כזה, כדי שהתנאי הנדון יהווה חלק מן החוזה, מה שנדרש הוא, שהובא לתשומת-לב הצד דוקא בעת או לפני עשיית החוזה ולא לאחר מכן".

  6. מכיון שבית המשפט המחוזי קבע כי התובעת הוטעתה בענין ויתקו בנהיגה של הנהג וידיעתו על כך, ענין זה פועל גם לגבי אביס ולא רק לגבי אי.טי.אס. כאשר נקבע עתה כי היא היתה המשכירה.

הערעור מתקבל באופן שיבוטל פסה"ד המכיר בתביעת אי.טי.אס נגד המערערים ואילו החלק הדוחה את הודעת צד ג' של מר גרוס נגד אי.טי.אס. ואביס יישאר על כנו.

ת"א (תל אביב) 12085/03 ניו קופל בע"מ נ' שי יעקב ואוויס דן כב ותחבורה בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 26.9.04).

רכבה של התובעת נפגע בתאונת דרכים מרכבה של הנתבעת מס' 2 בו נהג באותה עת הנתבע מס' 1. הרכב הושכר בהסכם חכירה בין הנתבעת מס' 2 לבין חברת מועדון הקפה בע"מ. הנתבעת מס' 2 טוענת כי היא משמשת כברה להשכרת רכב לנהגי עצמית ואינה אחראית בגין נזקים שגרם, אם אכן גרם, שוכר הרכב  או מי מטעמו שאינו ידוע לה. עוד טענה הנתבעת מס' 2 כי "הנהג שנהג ברכב הנתבעת לא נהג מטעמה של הנתבעת 2 ו/או לקידום עינייניה ולא היה בשליטתה וכן לא שילם בגין פרמית ביטוח צד שלישי ולא רכש ממנה ביטוח כאמור. לפיכך, טוענת הנתבעת 2 כי אין היא משמשת כמבטחת". לחילופין טענה הנתבעת מס' 2 כי התאונה לא דווחה לה כי מי שהשתמש ברכב נהג ללא רשיון נהיגה בר תוקף, ולפיכך אין תוקף לפוליסת הביטוח.

נפסק (כב' השופט ד' גלדשטין ):

  1. "הטענה העיקרית של הנתבעת כי אין חברת השכרת הרכב אחראית לעוולת הנזיקין שבוצעה על ידי מי ששכר רכב ממנה. המדובר בעקרון יסוד בדיני הנזיקין שדרך כלל אדם חב בגין עוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולות הזולת, למעט החריגים המצויים בסעיפים 13, 14, 15 לפוקדת הנזיקין...".

  2. "...המחוקק מצא לנכון להטיל על בעל רכב אחריות בפלילים, אלא אם הוכיח במידת ודאות של מאזן ההסתברות - מי נהג ברכב באותה שעה".

  3. "אין להעלות על הדעת כי בעליו של רכב שהיה מעורב בתאונה ייפטר מאחריתו לנזקים אשר נגרמו באמצעות רכבו, בעוד הוא אינו מוסר או אינו מנסה לאתר מידע אודות מי נהג ברכב אותה שעה".

  4. "טול לדוגמא מקרה של תייר הנוהג ברכב שכור או עובד חברה שנוהג ברכב שכור של החברה ואינו מוסר פרטיו או נעלם, האם במקרים אלה נפטור את בעל הרכב מהמצאת פרטים לגבי זהות הנוהג ?".

  5. "אם היתה מתקבלת טענת הנתבעת 2 כי אין על משכירת רכבים כל חבות, אזי כל הרכבים המושכרים, המעורבים בתאונות וכיום הם רבים, היו הנפגעים מהם בנזקי רכוש נשאירם ללא תרופה לנזקיהם אך ורק מאחר וזהות הנוהג אינה ידועה".

  6. "צו הפיקוח על מצרכים ושרותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה - 1985, קובע בסעיף 19(7) כי תנאי לקבלת רישיון לחברת השכרת רכב הינו קיומו של ביטוח, להנחת דעתו של המפקח, לגבי כלי הרכב ותקופת תוקפו של הרישיון. סעיף 40(4) לאותו צו קובע: "(א) לא ישכיר אדם רכב השכרה ולא ימסרנו לשוכר אלא אם כן נתמלאו תנאים אלה: (1) השוכר מחיק ברישיון נהיגה בין-לאומי או רישיון נהגיה לאומי תקף כאמור בחלק ט' לתקנות התעבורה - אם הוא אזרח או תושב חוץ, או ברישיון נהיגה שניתן לו לפי הפקודה - אם הוא אזרח או תושב ישראל; (2) קיים לגבי הרכב ביטוח כאמור בסעיף 19(7)".

  7. "צא ולמד כי הנתבעת 2, הגם שטוענת כי מי ששכר ממנה את הרכב לא ביקש לבטח את הרכב, מחויבת הינה לבדוק כי מי שנהג על הרכב הינו בעל רישיון נהיגה תקף לנהיגה בארץ וכי קיים לגבי הרכב ביטוח הן לגבי נזקי גוף והן לגבי נזקי רכוש".

  8. "מכאן למעשה טענתה של הנתבע 2 כי אין היא מבטחת של הרכב, אינה יכולה לעמוד, באשר מחויבת היא בביטוח כאמור ואם לא עשתה כן, הרי הפרה חובה חקוקה ומכאן קמה חבותה בנזיקין".

  9. הטענה שהחוכרת לא ביטחה את הרכב או השימוש בו היא טענה בין הנתבעת 2 לבין החוכרת ואינה רלבנטית ביחסים עם צד ג'.

  10. "חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981...מקנה לצד השלישי זכות ישירה כנגד המבטח על אף שהצד השלישי אינו צד לחוזה הביטוח".

  11. מאחר והפגיעה ברכב התובעת בוצעה מאחור הרי שהאחריות לתאונה מוטלת על הנהג ברכב של הנתבעת מס' 2.

  12. מכיוון שהחוכרת אינה קיימת יכול שיחולו הוראות סעיף 69 לחוק חוזה ביטוח.

 

התביעה התקבלה והנתבעת מס' 2 חויבה לשלם לתובעת את מלוא הנזק לרכב בצרוף הוצאות ושכ"ט עו"ד.

תנית שיפוט מקומית בחוזה השכרה בחו"ל

ת"ק (חדרה) 1878/96 ד"ר שטרנשיין בוריס נ' דומיקאר בע"מ (לא פורסם) (החלטה מיום 18.12.96)

 נפסק (כב' השופט ר' דן ):

  1. "דין תביעה זו להמחק על הסף הואיל והתובע לא הגיש את התביעה לביהמ"ש המוסמך".

  2. "בהסכם השכירות שהתובע צרף לכתב תביעתו נאמר באופן מפורש כי ביהמ"ש המוסמך לדון בכל תביעה עפ"י החוזה האמור, וביהמ"ש במינכן גרמניה".

  3. "מן הידועות הוא, כי גם במקרה שלכאורה יש לבימ"ש בישראל סמכות לדון בתביעה מעין זו, כאשר ישנו הסכם שיפוט בין הצדדים, הסכם השיפוט הוא הקובע".

חיוב בגין נזקי מרכב תחתון

ת"ק (ירושלים) 2336/03 יעקב עמוס נ' דומיקאר בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 29.7.04)

התובע חויב באמצעות כרטיס האשראי שלו בגין נזקים למרכב תחתון. הנתבעת טענה כי מדובר בפגיעה במרכב התחתון שהביטוח לא חל עליה. התובע חלק על כך שמדובר בנזקי מרכב תחתון. במהלך הבירור חייבה התובעת את חשבון התובע באמצעות כרטיס האשראי שלו. בנוסף חויב התובע בגין חלק מיום השכרה נוסף. לטענתו היה אמור נציג חברת ההשכרה לאסוף את הרכב, אולם אחר להגיע. חברת ההשכרה חייבה אותו בגין הזמן הנוסף.

נפסק (כב' השופט רם וינוגרד ):

  1. "מחשבונית המוסך שטיפל ברכב בעקבות התאונה עולה כי נגרמה פגיעה למערכת המיזוג של הרכב, והחלפים שהוחלפו קשורים, רובם ככולם, לפגיעה במזגן. בחשבונית אין זכר לפגיעה ב"מרכב תחתון", ועל כך עמד גם השמאי מטעם התובע. הנתבעת כלל לא הבהירה בכתב הגנתה כיצד ניתן לקשר בין הנזקים שנגרמו לרכב ל"מרכב תחתון". בדיון שהתקיים אתמול טען נציגה כי גם נזק לחלקו החיצוני של הרכב הגורם לפגיעה במרכב תחתון מקים את החריג לכיסוי שבסעיף 7.2.3 לחוזה ההשכרה. בטענה זו אין כל ממש. הביטוי "מרכב תחתון" פירושו, כמקובל בפי כל, חלקו התחתי של מרכב הרכב, המכונה בפי העם "שאסי". אף לו היה מקום לפירוש רחב יותר, ולכך אין כל בסיס שעה שמדובר בחוזה אחיד ולנוכח האפשרות כי יש מקום להחיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח בחוזים בהם קיים חוסר שוויון כה מהותי בין הצדדים (השוו ע"א 4651/95 בני סעיד חמודה נ' המועצה המקומית עראבה, פ"ד נ(5) 81, 87; וראו א' ברק פרשנות במשפט (כרך ד', פרשנות החוזה, תשס"א) 634 - 646; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 312 - 315; א' זמיר פירוש והשלמה של חוזים (תשנ"ו) 30 - 32), לא היו נכללים בו הנזקים המפורטים בחשבונית. למעשה, לא ניתן כלל להבין ולו גם את המחשבה הראשונית של הנתבעת, שבחרה במקרה זה לחייב את התובע בגין הנזק לרכב. על פני הדברים אין דבר בנזק הקושר בינו ובין "מרכב תחתון", וחיובו בגין הארוע יש בו כדי לעורר חשש להתנהלות לא תקינה של הנתבעת בפרשה".

  2. "לו היתה מכירה הנתבעת בכיסוי הארוע בפוליסה, היה על התובע לשלם לה השתתפות עצמית וכן "דמי טיפול" (סעיפים 5.1.6 ו- 5.1.7 לחוזה). הנתבעת לא הציגה את המסמכים המעידים על גובה ההשתתפות העצמית במקרה דנא, אולם נציגה מסר כי ככל הנראה מדובר בסכום של 380$. מכאן כי היה על התובע לשאת בהשתתפות עצמית ובהוצאות טיפול בסכום כולל של 494$. אציין כי הטענה שהעלה התובע לפיה אין קשר בין הנזק למזגן והתאונה לא הוכחה. התובע הגיש חוות-דעת שמאי מטעמו, והשמאי יכול היה להתייחס גם לעניין זה. מאחר ואין חולק כי המזגן פעל עד לרגע התאונה, והוחלף למחרת, ומאחר והשמאי לא ציין דבר בנושא זה (ולמעשה מחוות-דעתו עולה כי קיים קשר בין הנזקים לתאונה, לנוכח מיקום החלקים שהוחלפו), ומנגנון התאונה מתיישב לכאורה עם הנזק, אין לקבל את טענות התובע בעניין זה".

  3. "אשר לארוע השני, לעניין זה מקבל אני את גירסת התובע שהעיד בפני, שגובתה גם במכתב שנשלח על ידו לנתבעת בסמוך לאחר הארוע. נציג הנתבעת לא ידע לאמר מתי התקבלה פניית התובע להשבת הרכב, וציין כי לנתבעת אין מענה ממוחשב, ואם היו רישומים בכתב יד - יש להניח כי אלה לא הועברו לסניף המרכזי. דרך ניהול עסקים זו, המנוגדת למקובל בכל גוף המנהל תביעות, יש בה כדי לפגוע בהוכחת טענותיה של הנתבעת, ולפיכך אני מקבל את טענות התובע בנוגע למועד בו ביקש להשיב הרכב ולתשובה שקיבל בעניין זה. התוצאה היא כי לא היה מקום לחייב את התובע בגין שליש יום שכירות נוסף או בגין יום נוסף של שימוש בכסא ילד. יתר הטענות הנוגעות לאירוע זה נדחות, מאחר והתשלומים הנוספים ניגבו בהתאם לחוזה, ודברי נציג הנתבעת בנוגע לצורך בביצוע שטיפה מלאה, אף בכתם לא גדול על הריפוד, מקובלים עלי".

  4. התובעת חויבה להשיב את הסכום שחייבה את התובע בגין נזקי מרכב תחתון בניכוי דמי ההשתתפות העצמית ודמי הטיפול וכן "סכום של 2,000 ₪ עבור עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לתובע בעקבות הפרשה, ובפרט זו הנוגעת לחסימת חשבון הבנק שלו ולמועד גביית התשלום באמצעות כרטיס האשראי שלו. פיצוי זה חל בנסיבות העניין הן מכוחו של סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1971 והן בשל דרך הפעולה הרשלנית של הנתבעת בטיפול בעניינו של התובע, המחייבת אותה בפיצוי בגין נזקיו הלא ממוניים, וזאת בהתאם לכלל הידוע לפיו "כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים יותר מכעסו" (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, בפיסקה 34 לפסק-הדין)" . כן חויבה הנתבעת להשיב לתובע את החיוב הנוסף בגין חלק יום השכירות הנוסף וכן חויבה בהוצאות בסך 800 ש"ח.

ענינים שונים

בר"ע (ב"ש) 710/02 מאיר הררה נ' משעלי שמעון ואח' (לא פורסם) (פסק דין מיום 19.12.02)

המבקש נהג ברכב שכור אשר היה מעורב בתאונה עם רכבו של המשיב. המשיב תבע בבית המשפט לתביעות קטנות שתי חברות להשכרת רכב. במהלך הדיון בבית המשפט, בו נכח המבקש כעד, החליט בית המשפט לתביעות קטנות לצרף את המבקש כנתבע נוסף, דן בתיק מיד ואף חייב את המבקש בפיצוי המשיב.

נפסק (כב' השופט ניל הנדל ):

  1. "עיון בפרוטוקול מלמד, כי נפל פגם דיוני של ממש במהלך הדיון, אשר אף יש בו בכדי לפגוע בזכויות היסוד של המבקש במשפט".

  2. "בית משפט לתביעות קטנות הינו בית משפט מיוחד. המחוקק הכיר במציאות כי עלות ייצוג משפטי בתביעות קטנות עלולה להתברר כלא כדאית. מצב זה עלול לגרום לתובע לוותר על תביעתו, אפילו והיא מוצדקת. בשל כך, הוחלט ע"י המחוקק להקים בית משפט עם כללים משלו. כך למשל, לא ניתן להיות מיוצג בבית משפט אלא באישור, וכן בית משפט רשאי לסטות מסדרי הדין ודיני הראיות. הרי אם אדם שאינו עורך דין ושאינו בקיא ברזי סדרי הדין ינהל את משפטו תחת משטרם, סביר להניח כי ייכשל במשימתו בשל אי ידיעת הדרך לעשות כן".

  3. "היעילות אינה אמורה לבוא על חשבון הצדק אלא על השניים לצעוד יחדיו. אסמכתא משפטית לכך מופיעה בהוראות החוק שהובאו לעיל. אמנם נקבע כי בית המשפט רשאי לסטות מסדרי הדין, אך בהיתר זה:" יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה" (ראה סעיף 62 לחוק בתי המשפט ותקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות [הדגשה לא במקור])".

  4. "אין לומר כי המבקש קיבל הזדמנות להשמיע את טענותיו, בכך שמסר גרסתו בבית משפט קמא. זכות הטיעון לא נמדדת כעניין פורמלי. צד במשפט זכאי לקבל הזדמנות להכין את משפטו. כלל זה יפה במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי כאחד. מתן זכות טיעון לצד על אתר ללא כל יכולת הכנה אינה אלא תרתי דסתרי. ניתן לומר כי תפקידו של בית משפט לתביעות קטנות הינו בגדר "את פתח לו". בוודאי אין זה מתפקידו לנהוג במידה של "את דחף לו", אפילו וכוונתו לנהל משפט יעיל. כוונה זו אמנם רצויה היא, אך כפופה היא לשמירה על כללי הצדק, גם במישור הדיוני".

  5. "לדעתי הפגם שנפל בהליך דנן, על נסיבותיו, דורש ביטול פסק הדין כמעין חובה מן הצדק. בשל כך אין מקום כי אשקול את סיכויי ההגנה של הבמקש. אחדד את הנקודה ואף אומר, כי לא ניתן לשקול את סיכויי הגנת המבקש, עד שיכין את הגנתו".

הערעור התקבל. פסה"ד ביטול והתיק הוחזר לבית המשפט לתביעות קטנות.