סעיף 24

(1)  במקרים הקבועים בסעיפים 18 ו- 19 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו.

(2)  כמו כן יחולו הוראות הפסקה הקודמת גם במקרים הקבועים בסעיף 17, מבלי לפגוע בקביעת האנשים הזכאים לתבוע ובזכויותיו של כל אחד ואחד מהם.

בש"א (נצ') 1818/03 (ת"א (נצ') 726/03) אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' נעם דוד ומדינת ישראל, פ"מ תשס"ג(1) 737 (החלטה מיום 6.7.04)

"התובע – שהינו המשיב בבקשה זו – נוהג לטוס דרך קבע למרחקים ארוכים, במסגרת עבודתו. בין היתר, נהג המשיב להשתמש בשירותיה של הנתבעת – המבקשת בבקשה זו, שהינה חברת התעופה הלאומית של ישראל, אשר מפעילה קוי טיסה סדירים, המקשרים, בין היתר, בין ישראל ויבשות אמריקה ואירופה".

"המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת, ונגד מדינת ישראל, בגין פגיעה שנפגע מן התסמונת הידועה כ"תסמונת פקקת הורידים העמוקים" – " Deep Vein Thrombosis syndrom" (להלן: "DVT")".

DVT" הינה תסמונת רפואית, של היווצרות קרישי דם בורידים העמוקים שברגליים – העלולים להינתק ממקומם, ואשר במהלך נדידתם, בתוך מחזור הדם, עלולים להגיע, בין היתר, ללב, לריאות ולמוח ולגרום לנזקי גוף חמורים ביותר כגון שבץ מוחי (stroke) או לתסחיף ריאתי, שהינו פקקת עורקי הריאה ואוטם ריאתי".

"אחד הגורמים העיקריים להיווצרות ה- DVT, הינו ישיבה ממושכת בתאי הנוסעים של מטוסים, בטיסות ארוכות טווח, במהלכן נוצרים קרישי דם בורידי הרגליים, עקב התנאים המיוחדים השוררים בתאיהם של מטוסי הנוסעים".

"כאמור, הרבה המשיב לטוס, בטיסות ארוכות טווח, לארצות הברית ולאירופה. בחודש יולי 1998 טס המשיב טיסות הלוך ושוב בקו תל אביב – ניו יורק, עם הפסקה בת 4 שעות בין שתי הטיסות, כך שהוא שהה כ- 22 שעות באויר בפרק זמן של 46 שעות. כן טס התובע, בסוף אותו חודש, הלוך ושוב לגרמניה במשך יממה אחת".

"זמן קצר לאחר מכן, החל התובע לסבול מכאבים עזים בבית החזה. לאחר שעבר בירור רפואי וניתוחים, הסתבר כי נפגע מתסחיף ריאתי, אשר פגע קשות בריאתו הימנית – פגיעה אשר גרמה לנזק, שהצריך כריתה מקומית של חלק מאונת הריאה הימנית. לאחר מכן, עקב זיהום שהתפתח, נאלץ התובע לעבור ניתוח נוסף לניקוי בית החזה, ניקוז מוגלה וכריתת חלק מאחת מצלעותיו".

"כתוצאה מן האמור, נותר התובע נכה בגופו, כאשר מומחים רפואיים מטעמו, העריכו את נכותו הרפואית, בשיעור גבוה ביותר שמקורה ב- DVT".

"לטענת המשיב, חייבת המבקשת לשאת בנזקיו, שכן היא התרשלה בכך שלא ערכה מחקרים הולמים ולא ביררה את הקשר בין DVT לטיסות ארוכות טווח, לא ידעה את לקוחותיה באשר לסיכוני תסמונת זו, והתרשלה בכך, שלא הדריכה אותם באמצעים פשוטים וזמינים, אשר היה בהם כדי להוות אמצעי מניעה להתפתחות התסמונת".

"בהתנהגותה האמורה, סטתה המבקשת, לטענת המשיב, מנורמות התנהגות סבירות, והפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המשיב. כן הפרה המבקשת, לטענתו, את חובותיה הצרכניות כלפי ציבור לקוחותיה, תוך הטעייתו בניגוד לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981".

"על כן, הגיש המשיב תביעה כספית כלפי המבקשת ומדינת ישראל לשיפוי נזקיו"

"לטענת המבקשת, תביעתו של המשיב הינה בגין נזקי גוף, שאירעו לו במהלך טיסות, עליהן חלות הוראות "אמנת ורשה" לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית משנת 1929, (להלן: "האמנה"), בהתאם להוראת חוק התובלה האווירית התש"מ - 1980 (להלן: "החוק")".

"עוד טוענת המבקשת, כי על תביעתו של התובע יש להחיל את הוראות ההתיישנות, הקבועות בסעיף 29 לאמנה, שהינן הוראות הקובעות תקופת התיישנות מהותית של שנתיים, שתחילתה באחת משלוש חלופות, המתייחסות למועד תום הטיסה, הפסקתה או במועד שנקבע לסיומה".

"הואיל ובמקרה דידן, נסתיימה הטיסה האחרונה ביום 29.7.98, הרי הזכות פקעה ביום 28.7.00. מאידך התביעה הוגשה רק ביום 7.9.03 – דהיינו למעלה משלוש שנים, לאחר התיישנות התביעה".

"לחילופין, טוענת המבקשת כי האירוע נשוא התביעה, אינו "תאונה". על מנת שתקום אחריות קונקרטית, לפי סעיף 17 לאמנה, יש צורך כי תתרחש "תאונה", אשר גרמה לנזק הגוף. על פי הפסיקה שהתפרסמה ברחבי העולם, אין מקורה של ה- DVT באירוע המהווה "תאונה" לצרכי האמנה. על כן אין להטיל אחריות על המוביל האווירי".

נפסק (כב' השופט בנימין ארבל ):

1. "הואיל, ובענייננו, תובע המשיב את המבקשת בגין טיסות, שנערכו בקוי תעופה שבין ישראל לארה"ב ובין ישראל לגרמניה – כאשר כל השלוש חתומות על האמנה, הרי אין חולק כי יש להחיל את הוראות החוק ודרכן את הוראות האמנה, כהוראות המחייבות מבחינת הדין המהותי".

2. "על כן, לכאורה, העילה היחידה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרמו במהלך תובלה אוירית, לנוכח הוראת סעיף 10 לחוק, היא אך ורק על פי הוראות החוק והאמנה".

3. "סעיף 17 לאמנה קובע בזו הלשון: "המוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של מות, פציעה, או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שגרמה לנזק אירעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו."

4. "ואילו סעיף 24 לאמנה קובע אף הוא הוראה, מקבילה לכלל יחוד העילה הקבוע בסעיף 10 לחוק, לאמור: "(1) במקרים הקבועים בסעיפים 18 - 19 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו. (2) כמו כן יחולו הוראות הפסקה הקודמת גם במקרים הקבועים בסעיף 17, מבלי לפגוע בקביעת האנשים הזכאים לתבוע ובזכויותיו של כל אחד ואחד מהם."

5. "אם אערוך, לעת הזו, סיכום ביניים, הרי נמצא כי הכללים, אשר התגבשו בפסיקה, באשר לתביעות בגין נזקי גוף, כנגד מובילים אוויריים, הינם:

א. סעיף 24 לאמנה, הקובע את עקרון יחוד העילה, מונע הגשת תביעות בגין נזקי גוף שסבלו תובעים במהלך תובלה אווירית שלא בגדרו של סעיף 17 לאמנה.

על כן, המוביל לא יחוב על נזקי גוף, שסבל נוסע, אשר אינם נכנסים בגדרו של סעיף 17 לאמנה.

ב. על מנת שתחול אחריות קונקרטית, לפי סעיף 17 לאמנה, חייב להתקיים אירוע תאונתי, אשר גרם לחבלה, פציעה או מוות.

ג. אירוע תאונתי מוגדר כמאורע בלתי צפוי, או בלתי רגיל, או התרחשות שהינם חיצוניים לנוסע.

ד. במקרים בהם נזק הגוף אינו נובע מתאונה כמשמעה לעיל, אין להחיל את הוראות הדין הפנימי. על כן, לנוסע הנפגע אין כל תרופה אחרת".

5. "על רקעם של כללים אלה, פסקו כל בתי המשפט, אשר נדרשו לדון בתביעות הנוגעות ל- DVT. לעניין זה מקובלת עלי , כפי שאפרט בהמשך, עמדתו של ב"כ המבקשת, כי אכן הביא ישומם של הכללים לדחייתן של כל התביעות כאמור, תוך הדיפתן של טענות, כגון טענת אי הזהרה מראש, אשר נועדה להוציא תביעות ותובעים מחוץ לגדרו של כלל יחוד העילה".

6. "אין ספק, כי הסיכונים, נשוא תביעה זו, קשורים בטבורם למילוי תפקידה של המבקשת כמוביל אווירי. יתכן כי המבקשת משווקת את שירותיה לציבור הרחב. אף מקובל עלי כי המבקשת עשויה לחוב בגין נזקים שאירעו בגין שיווק שירותיו אלה, אך זאת, כל עוד לא החל תהליך ההובלה האווירי".

7. "כך למשל, חוייבו מובילים אוויריים לשלם פיצויים, ללא כל קשר למגבלותיה של האמנה, כאשר הם הפרו את חוזה ההובלה האווירית – ולא סיפקו את שירותי הטיסה".

8. "כזה היה המקרה שנדון בפסק הדין בבש"א 5998/01 (ת"א 2154/00) ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קופת חולים כללית, דינים (מחוזי) לג (4) 238 – בו לא עמדה ארקיע בהתחייבותה להטיס נוסע חולה – דבר אשר גרם להחרפת מצבו הרפואי. כאלה היו אף המקרים אשר נדונו בפסקי הדין בע"א (ת"א) 359/83 אל על נ' ויזל ואח', פ"מ מד (2) 123,

Shifrin V. Air France, 2001 U.S. Dist Lexis 2233    וכן:

Lathigra V. British Airways 41 F 3d 535 (1994)       אשר הובאו על ידי הצדדים.

9. "ואכן, בפסק הדין בענין ארקיע, קבע כב' השופט צבן, כי אין להחיל את הוראות האמנה באשר לתקופת ההתיישנות, שכן המדובר באי ביצוע מוחלט של חוזה ההובלה. ההסבר לכך הוא, כי במקרים מעין אלה, רואים את חוזה התובלה כמבוטל. על כן, ההגנה הניתנת לנוסע, מכח אותו חוזה, אינה שרירה עוד, ולכן אין תחולה לאמנה (ר' פסקה 20 לפסק הדין והאסמכתאות שהובאו שם)".

10. "מאידך, כפי שהראיתי לעיל, בפרק ו' להחלטתי זו לעיל, מתייחסת הפסיקה העולמית לאי מתן הזהרה באשר לנזקי ה- DVT כחלק ממילוי תפקידו של המוביל האווירי בביצוע פעולות ההובלה האווירית. על כן נכלל מחדל זה במסגרת הוראות האמנה וכלל יחוד העילה שבה, אלא מחמת העדרו של המרכיב התאונתי – אין לפסוק לתובעים את הסעד המבוקש".

11. "אף מסכים אנוכי עם ב"כ המלומד של המבקש, כי אין זה מתפקידו של המוביל האווירי להתריע בפני כל באי תבל כי קיים סיכון בתובלה אווירית. הרחבה זו של החבות הינה בלתי סבירה על פי אמות המידה לפיהן ניתן אף לחייב בגין עוולת רשלנות על פי דיני הנזיקין".

12. "לא הצליח המשיב לשבץ את תביעתו בגדרו של סעיף 17 לאמנה. לנוכח קיומו של כלל יחוד העילה, הרי אף אם חפץ התובע לסלק מעל דרכו את ההוראות, הפוטרות את המוביל מאחריות או מגבילות אותה, הרי ראשית, חייב הוא – עצמו להראות כי בידו עילת תביעה".

13. "סעיף 25 אינו יוצר עילת תביעה עצמאית משל עצמו. על כן, תובע, המבקש לעשות שימוש בהוראתו, חייב ראשית להראות כי תביעתו מוכרת על פי הוראת סעיף 17 לאמנה".

14. "ראה בפסק דינו של בית הלורדים בפרשת Deep Vein Thrombosis and Air Travel Group Litigation , בסעיף 62 לפסק הדין, וכן בפסק הדין בעניין Fulop – בפרק 5 לפסק הדין".

15. "בפסק דין Louie, קבע בית המשפט, כי סעיף 25 לאמנה מונע רק מהמוביל את הגנת גובה הפיצוי, ואין בו כדי ליצור עילת תביעה מחוץ להוראות סעיף 17".

16. "כזאת אף היתה עמדת בית המשפט העליון של חבל ויקטוריה בפרשת Povey – אלא שכאן נדון הנוסח המתוקן של סעיף 25".

17. "הואיל וקבעתי לעיל כי לתובע לא קיימת עילת תביעה על פי האמנה – הרי ממילא אין הוא יכול ולמצוא לעצמו סעד במסגרת סעיף 25, מכאן שאף דינה של טענתו זו של התובע, להידחות".

במהלך טיסת אל על מבנגקוק לתל אביב פנה התובע לדיילת ומסר לה כי בעת שדחפה את העגלה במעבר בין המשובים פגעה העגלה בזרת ימין. התובע ביקש מאותה דיילת פלסטר שכן נגרם לו שפשוף קל באצבע. הדיילת סיפקה לתובע את הפלסטר ודיווחה על האירוע לממונים עליה. זמן מה לאחר מכן פנה התובע לנתבעת בדרישה לפיצוי וטען כי נגרם לו שבר בזרת ימין. התובע צרף לפנייתו רישום מגליון אחות המלמד כי...נחבשה זרת ימין בשל תלונת התובע על כאב בזרת. ...במסמך זה אין כל אזכור לטענת התובע כי נגרם לו שבר בזרת. למרות זאת, שלחה הנתבעת לתובע המחאה ע"ס 300$ כפיצוי, אך זו הושבה ע"י התובע".

התובע לא צרף מסמכים התומכים בטענתו לשבר, אף לא לאחר אורכה שנתן לו בית המשפט.

נפסק (כב' השופט הראל יחזקאל ):

1. "שוכנעתי כי הנתבעת אחראית לפגיעה שנגמרה בזרת ימין של התובע".

2. "התובע הגיש תביעה על סך 17,000 ₪ אשר כאמור לא זכתה בכל תימוכין שהוא".

3. אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 100 ₪ בגין הכאב והסבל שנגרם לו באירוע הנ"ל".

4. "מאחר והתובע הגיש תביעה מופרזת ובזבז מזמנה של הנתבעת אשר הייתה נכונה לשלם לו סך של 300$ ואף עשתה זאת מיוזמתה מיד לאחר קבלת פנייתו הראשונה – אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 500 ₪. הנתבעת רשאית לקזז את הסך של 100 ₪ מסכום ההוצאות שנפסק לטובתה".

   

1. "האחריות על פי האמנה מוטלת בגין כבודה רשומה. במקרה דנן, אין המדובר בכבודה רשומה. אין חולק כי מי שאיבד את המשקפיים היתה התובעת ולנתבעת לא היתה נגיעה לעצם האובדן".

2. "ההשערה שמעלה התובעת לפיה עובדי הנתבעת הם שנטלו לעצמם את המשקפיים היא השערה בעלמא שאין לה תימוכין בחומר הראיות"

3. "אינני רואה כיצד ניתן לייחס לנתבעת רשלנות כלשהי, אשר בגינה ניתן להטיל עליה אחריות, מה גם ....אמנת ורשה אינה מטילה אחריות ל4קרה אובדן מסוג כזה, ולא קיימת עילת תביעה מכח דין אחר וזאת לפנוכח העובדה שסעיף 24 לאמנת ורשה קובע ייחוד העילה, לפיה לא ניתן להכגיש תביעה נגד המוביל על פי עילה אחרת כלשהי שאינה מעוגנת באמנה".

4. "כמו כן ראוי לציין את העובדה שהדיווח על האובדן נמסר למעלה משבוע לאחר האובדן בפועל".