בעולם ובישראל רווחת שיטת נופש הקרויה TIME SHARING, אשר בנויה על העיקרון, כי הלקוח רוכש את הזכות להשתמש ביחידת נופש מסוימת במשך תקופה מסוימת בשנה (בדרך כלל - שבוע). המבנה המשפטי של עיסקת הרכישה משתנה מעיסקה לעיסקה, אם כי במקרים רבים, רוכש הלקוח את הבעלות ביחידת הנופש, אולם מעביר את הזכות להשתמש בה לחברת הניהול המנהלת את הנכס, ומותיר בידיו את הזכות להשתמש בעצמו ביחידה במשך שבוע אחד בשנה.

אתרי הנופש מנוהלים בדרך כלל על ידי חברת ניהול, הגובה מאת הבעלים דמי ניהול שנתיים, על מנת לכסות את הוצאות ניהול הנכס.

שיטה זו מעוררת קשיים משפטיים רבים, הן במישור דיני הקנין והן בהיבטים החוזיים הקשורים ליחידת הנופש.

זכות הקנין

על הבעייתיות הכרוכה בבעלות על "יחידת נופש" נכתב בידי פרופ' יהושע ויסמן, בספרו דיני קניין - בעלות ושיתוף (המכון למחקרי חקיקה - 1997) (עמ' 74 ואילך):

"ההנחה כי הבעלות היא בלתי מוגבלת בזמן מסבירה, חלקית, את הקשיים שבהגדרת המוסד המשפטי הידוע בשם timesharing (להלן: "חלוקת זמן"). בחלוקת זמן הכוונה להסדר שלפיו למספר אנשים זכות למגורים בנכס מסויים, כל אחד בפרק זמן מוגדר, מדי שנה בשנה. כגון, הזכות של פלוני לגור בדירה מדי שנה בחודש ניסן, הזכות של אלמוני לגור בדירה בחודש אייר, וכו'. החלו להשתמש בחלוקה בזמן בצרפת, בשנות השישים של המאה הנוכחית (הכוונה היתה למאה ה- 20, ר.ג.), ומשם התפשט המוסד הזה, בהדרגה, למדינות רבות, ובכלל זה גם לישראל. "חלוקת זמן" מנוצלת בעיקר למטרות נופש.

השאלה שמתחבטים בה היא כיצד להגדיר את זכותו של פלוני, "אשר רכש את הנכס" לחודשי ניסן. האם לראותו כבעל הנכס, כשהבעלות מתפצלת במישור הזמן, וזכותו מוגבלת לחודש ניסן ? האם ניתן לדבר בהקשר זה על הזמן כעל ממד רביעי של בעלות במקרקעין, בנוסף על אורך רוחב וגובה ? אכן, בארה"ב יש המדברים על "interval ownership", ואולם יש מודעות לקושי המושגי הכרוך בכך. כלום ניתן ליישב את מושג הבעלות עם ההגבלה בזמן ? הגישה המקובלת היא כי כדי לאפשר את הרעיון של "חלוקת זמן", המבוסס על פיצול הבעלות במישור הזמן, נדרשת חקיקה מיוחדת מכיוון שהתוכן המסורתי של מושג הבעלות אינו מתיישב עם הפיצול בזמן המתרחש במוסד ה- timesharing".

רכישת הזכות

רכישת הזכות ביחידת נופש נעשית על פי חוזה הנערך עם מוכרי היחידה.

המחוקק הישראלי מצא לנכון להתערב בדרך כריתת חוזים לביצוע עסקאות למכירת זכויות ביחידות נופש מסוג timesharing, ותוך כדי כך, הגדיר את המונח "יחידת נופש".

יש לשים לב, כי ההוראות חלות על מי שמוכר את יחידות הנופש במהלך עיסוקו. לפיכך אין הוראות אלו חלות על עסקאות בין אנשים פרטיים, אשר אין עיסוקם בכך.

חוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 קובע בסעיף 14א. כי עסקה בענין רכישה של יחידת נופש חייבת להתבצע  באופן הבא:

1. נחתם חוזה בכתב;

2. המוכר מסר לצרכן, עד למועד חתימת החוזה, טופס גילוי נאות, בנפרד מהחוזה;

3. הצרכן רשאי לבטל בכתב את החוזה תוך 14 ימים מיום חתימת החוזה על ידי שני הצדדים (או מיום קבלת טופס גילוי נאות, לפי המאוחר);

4. לבית משפט בישראל תהיה סמכות דיון בכל תובענה לפי הסעיף האמור, גם אם יחידת הנופש נמצאת בחו"ל.

סעיף 14א(א)(2) סיפא קובע כי תקנות לפי סעיף 4א לחוק הגנת הצרכן יחולו גם על טופס גילוי נאות. תקנות כאלה אכן הותקנו: תקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד), התשנ"ה - 1995 והן מתייחסות איפוא גם לגודל האותיות והמרווח בין השורות וצבע האותיות בטופס גילוי נאות.