עידוד השקעות הון

עידוד השקעות הון

חוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט – 1959 (באתר משרד המסחר והתעשיה)

מדינת ישראל מעונינת למשוך הון לישראל ולעודד יוזמה כלכלית והשקעות הון חוץ והון מקומי, לשם פיתוח כושר הייצור של משק המדינה, ניצול יעיל של אוצרותיה ושיפור מאזן התשלומים של המדינה.

החוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט – 1959 בא להסדיר ענינים אלה.

לשם הגשמת מטרות החוק מעניקה מדינת ישראל הטבות, בחמישה אופנים:

	מענקים;
	פטורים ממס;
	הנחות במס;
	הקלות במס;
	מתן היתרים.

מי שמבקש ליהנות מההטבות המוענקות על פי החוק, צריך לפנות אל מינהלת מרכז ההשקעות, אשר הוקם על פי החוק, והוא צריך להגיש תכנית לאחד או לאחדים מאלה:

	(1) הקמתו או הרחבתו של מפעל או של חלק ממנו;
	(2) הקמתו, הרחבתו או רכישתו של נכס שהוא בנין להשכרה כמשמעותו בסעיף 53א או של נכס המשמש למטרה שקבעו השרים;
	(3) השקעה של תושב-חוץ בהונו של מפעל או בנכס;
	(4) הלוואה של תושב-חוץ במטבע-חוץ לפרעון במשך שבע שנים לפחות.

(סעיף 3 לחוק).

המינהלה אשר הוקמה על פי סעיף 9 לחוק בודקת את התכניות המוגשות לה. תכנית אשר מאושרת על ידיה מכריזה על המפעל כעל "מפעל מאושר" (סעיפים 9 ו – 21 לחוק).

הפרק הרביעי לחוק עוסק במענקים. פרק זה מגדיר "מפעל תיירות" – כ"מפעל המיועד לשרת תיירות לישראל, לרבות בית מלון או חניון כמשמעותם בחוק שירותי תיירות, התשל"ו – 1976".

על פי פרק זה ניתן לקבל "מענק השקעה" במפעל תיירות (ס' 40ב.), כאשר ניתן לקבוע תחומי אזורים מיוחדים ("אזור פיתוח") לענין מפעלי תיירות (ס' 40ד.). תחומים כאלה אכן נקבעו בצו לעידוד השקעות הון (קביעת תחומי אזורים מיוחדים לענין מפעלי תיירות), התשס"ז - 2007 . (אשר החליף את בצו לעידוד השקעות הון (קביעת תחומי אזורים מיוחדים לענין מפעלי תיירות), התשס"ג - 2002).

בפרק זה הוראות מיוחדות לגבי מפעלים תיירותים בעיר אילת ובמתחם עין זוהר – עין בוקק.

הפרק השביעי לחוק מטפל בהטבות במס הכנסה, פרק שביעי 1 מטפל בהטבות במס לגבי בנינים להשכרה והפרק השמיני 2 עוסק בהטבות במס מעסיקים

פסקי דין

מרחצאות של בית מלון בים המלח

ע"א 719/83 מדינת ישראל נ' בית הארחה עין גדי, שותפות רשומה מוגבלת מעין גדי, פ"ד לח (2), 83

"הנושא שבמחלוקת הוא שיעורו של ההישבון, אשר לו זכאית המשיבה לפי תקנות לעידוד השקעות הון (מענק הישבון), תשל"ט – 1978. לפי תקנה 3 לתקנות האמורות "בית מלון, חניון או בית ספר שדה שאושר על ידי המינהלה, זכאי למענק הישבון בשיעור של 12% מן המחיר המקורי". התקנות אינן מגדירות את המונח "בית מלון", ותקנה 1 לתקנות מפנה לעניין זה למשמעות המוענקת למונח הנ"ל בחוק שירותי תיירות, תשל"ו – 1976. החוק הנ"ל מגדיר את המונח "בית מלון" בסעיף 1 שבו וקובע, כי :

"'בית מלון' – לרבות פנסיון, בית מרגוע, בית אירוח וכל מקום כיוצא באלה שבו מספקים או מציעים לספק, בתמורה, שירותי לינה לתשעה אנשים או יותר בעת ובעונה אחת".

נפסק:

"הנה כי כן עולה מנוסח הדברים הנ"ל, כי ההגדרה של המונח "בית מלון" באה בעיקרה כדי להרחיב את המשמעות הרגילה, או אם תרצה לומר, כדי להסיר ספקות בדבר היקפה; אולם ככל שהדבר נוגע לענייננו, אין בה הבחנות לגבי חלקיו, מחלקותיו או ענפיו של בית המלון. אין בתקנות הנ"ל גם הוראה כלשהי, המאמצת את האמור בסעיף 2(1) לחוק שירותי תיירות, היינו, אין בתקנות הוראה, הבאה להטיל על המונח "בית מלון" שאותו נוקטת תקנה 3 לתקנות, סייג מן הסייגים העולים מן האמור בסעיף 2(1) לחוק הנ"ל".
"מן האמור לעיל נובע, כי אין לגלות פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא, כאשר סבר, כי מרחצאות של בית מלון אינן פוסקות להיות חלק מן המלון, לצורך העניין שלפנינו, בשל כך שמספר המבקרים בהן, שאינם בין אורחי המלון, הוא רב, כל עוד לא הגביל תקין התקנות את המונח "בית מלון", באופן שיהיה בו כדי ליצור זיקה בין כל חלק מן המלון לבין עובדת היותו של המשתמש בשירות או במחלקה אורח המלון דווקא; די בכך שמדובר על חלק מן המלון, המשרת מטרותיו והקשור מהותית לאופיו כמלון, גם אם מספר המבקרים מן החוץ הוא רב (למשל, בר של בית-מלון או בריכה של בית-מלון)".

הערעור נדחה והחלטתו של בית המשפט המחוזי אומצה על ידי בית המשפט העליון.

חנויות בשטח המלון

ע"א 638/85 פקיד שומה מפעלים גדולים נ' מלון פלאזה תל-אביב בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מד (4) 309.

בית המשפט המחוזי הכיר בהכנסות המלון מהפעלת הבר והבריכה במלון כהכנסות ממפעל מאושר, אולם לא הכיר בהכנסות שהתקבלו מדמי שכירות עבור חנויות וקבע: "במקרה שבפנינו ניתן האישור למפעל שהוא מלון, ומטבע הדברים אין לומר שדמי שכירות המתקבלים עבור חנויות הנותנות שירותים כנ"ל בעיקר לאורחי המלון (אך בוודאי לא רק לאורחי המלון), הם הכנסה המתקבלת מהעסק של המלון".

נפסק (כב' השופט י' מלץ ):

"סעיף 49 לחוק עידוד התעשיה (מסים), תשכ"ט – 1969 (להלן – חוק עידוד התעשיה), קובע כדלקמן: "האמור בחוק זה על חברה תעשייתית, יחול בשינויים המחויבים לפי הענין, גם על חברה תושבת ישראל אשר לפחות 90% מהכנסותיה...הם אחד מאלה:...(3) בית מלון כמשמעותו בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון), תשכ"ז – 1967...".
"בסעיף 1 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון), תשכ"ז – 1967, מוגדר "בית מלון" כך: "בית מלון" – לרבות פנסיון, בית מרגוע, בית אירוח וכל מקום כיוצא באצלה שבו מספקים בתמורה לינה לחמישה אנשים או יותר ליום".
"בתקנות לעידוד השקעות הון (מענק הישבון), תשמ"ד – 1984, קובעת תקנה 1: "'בית מלון....' – כהגדרתו בחוק שירותי תירות, תשל"ו – 1976".
"אותו החוק (חוק שירותי תיירות, תשל"ו – 1976) מגדיר את המונח "בית מלון" בסעיף 1 שבו וקובע, כי: "'בית מלון' – לרבות פנסיון, בית מרגוע, בית אירוח וכל מקום כיוצא באלה שבון מספקים או מצעים לספק, בתמורה, שירותי לינה לתשעה אנשים או יותר בעת ובעונה אחת".
"בדברי ההסבר להצעת חוק שירותי תיירות, תשל"ג – 1973, נאמר ביחס להגדרה זו, כי – "הגדרת 'בית מלון' באה להקיף את סוגי העסקים המקובלים המספקים שירותי אכסון על בסיס עסק".
"הגדרה זו נדונה לפני בית משפט זה בע"א 719/83, שם קבע בית המשפט, בעמ' 84: "הנה כי כן עולה מנוסח הדברים הנ"ל, כי ההגדרה של המונח 'בית מלון' באה בעיקרה כדי להרחיב את המשמעות הרגילה, או אם תרצה לומר, כדי להסיר ספקות בדבר היקפה".
לענין שבדון בפסק הדין שם קבע בית המשפט, שם: "מן האמור לעיל נובע, כי אין לגלות פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא, כאשר סבר, כי מרחצאות של בית מלון אינן פוסקות להיות חלק מן המלון, לצורך העניין שלפנינו, בשל כך שמספר המבקרים בהן, שאינם בין אורחי המלון, הוא רב, כל עוד לא הגביל תקין התקנות את המונח "בית מלון", באופן שיהיה בו כדי ליצור זיקה בין כל חלק מן המלון לבין עובדת היותו של המשתמש בשירות או במחלקה אורח המלון דווקא; די בכך שמדובר על חלק מן המלון, המשרת מטרותיו והקשור מהותית לאופיו כמלון, גם אם מספר המבקרים מן החוץ הוא רב (למשל, בר של בית-מלון או בריכה של בית-מלון)".
"זאת ואף זאת: סעיף 2 לחוק שירותי תיירות קובע מה הם שירותי תיירות ומונה בסעיף קטן (1) "בית מלון, לרבות שירות הניתן בו ועסק הנמצא בתחומו ומיועד בעיקר לאורחיו" (ההדגשה שלי – י' מ')".
"ניתן איפוא לראות, כי המבחן הקובע להיקפה של הגדרת בית מלון בהקשר זה הינו, שהחלק מן המלון בו עסקינן יהיה מיועד בעיקר לאורחי המלון, יהיה קשור מהותית באופיו למלון וישרת את מטרותיו. אין נפקא מינה, אם מספר המבקרים מן החוץ המשתמשים בחלק זה הוא רב".
"לאור האמור, יש מקום, לדעתי, לראות בחנויות שהשכירה המשיבה חלק אינטגרלי מבית המלון ולהכיר בהכנסה מהן כהכנסה ממפעל מאושר. לפיכך, הייתי מקבל את הערעור שכנגד בעניין זה וקובע, כי ההכנסה מדמי השכירות של החנויות במלון הינה הכנסה ממפעל מאושר".